מכפר לעיר תעשייתית תוססת


בהשוואה לעריה הגדולות האחרות של פולין, לודז' היא עיר חדשה, אף שיישוב בשם זה נזכר במקורות הפולניים כבר בראשית המאה הארבע עשרה. במשך מאות שנים היה זה כפר קטן בבעלות הבישוף של ולוצלווקWloclawek , שמספר תושביו עשרות אחדות בלבד, ששימש מרכז לסביבה החקלאית באזור.
לאחר חלוקתה של פולין ב- 1975 היה האזור בשליטה פרוסית ומעמדו המשפטי של היישוב השתנה. פולנים ויהודים מהסביבה הקרובה התיישבו בלודז', שהפכה לעיירה קטנה. בשלהי המאה השמונה עשרה התגוררו בה 191 תושבים, 11 מתוכם היו יהודים.
ב- 1807 כבר פעלה קהילה יהודית במקום וב- 1809, כאשר מספר יהודי העיר גדל והגיע ל-98, הוקם בה בית כנסת ראשון. בתוך שנה נערכו בחירות ל"קהל", וב-1811 הוקם בית הקברות היהודי הראשון ברכוב וסולה ונוסדה "חברה קדישא". שינוי משמעותי בהיסטוריה של העיר חל לאחר קונגרס וינה ב-1815. שטחי פולין חולקו פעם נוספת, ואזור לודז' נכלל בתחום פולין הקונגרסאית-מעין אוטונומיה פולנית בשליטת הקיסרות הרוסית. העיר נזכרה בצו שפורסם ב-1820 מטעם השלטונות הרוסיים, ולפיו יש לפתח מרכזי תעשייה בכמה אזורים, בעיקר בחבל מזובשה
(Mazowsze). בשל מקורות המים הרבים המצויים באזור לודז' הוחלט להקים שם מרכז לתעשיית טקסטיל. לצורך זה הוזמנו מומחים שונים, רובם גרמנים, והוענקו להם תמריצים והטבות לפיתוח התעשייה וכן הבטחות לשמר את מנהגיהם ולהקים ארגונים ומוסדות בהתאם למסורתם. בראשית שנות העשרים החלו להגיע לעיר אורגים גרמנים, ואלה הקימו בה את מפעלי הטקסטיל הראשונים. הם התיישבו ליד הנחל לודקה L0dka מקור שמה של העיר, והקימו שכונה חדשה Nowe Miasto ובמרכזה כנסייה אוונגליסטית.
המפעלים החדשים משכו אליהם פולנים ויהודים מהסביבה הקרובה והרחוקה, והחל תהליך התפתחות מואץ שבמהלכו השתנה לגמרי המבנה הדמוגרפי, הכלכלי והחברתי של העיר . מאז ועד למלחמת העולם השנייה חיו בעיר, זה בצד זה, שלושה לאומים שונים : פולנים, יהודים וגרמנים.
מראשית שנות השלושים ועד לשנות השבעים של המאה התשע עשרה היתה לודז' עיר בעלת צביון גרמני מובהק בלב לבה של פולין הקונגרסאית. בראש הפירמידה הכלכלית והחברתית עמדו תעשיינים גרמנים עשירים שהשפיעו על אופייה ועל התפתחותה של העיר. אחד הבולטים שבהם היה לודוויג גייר Geyer, שהגיע מסקסוניה
והקים מטוויית כותנה גדולה וממוכנת, שכבר בשנות השלושים של המאה התשע עשרה הועסקו בה מאות עובדים. תעשיין גרמני חשוב
נוסף היה קארול שייבלר (Scheibler), בעליו של מפעל הטקסטיל הגדול בפולין. בראשית המאה העשרים הגיע מספר עובדי המפעל ליותר מ-7,500. סביב המפעל בנה ששייבלר דירות לעובדים וכן מערכת שירותים כגון גני ילדים ובתי-ספר, מרפאות, חנויות, כנסיות וגנים ציבוריים. האזור היה מעין עיר בתוך עיר. תעשיינים גרמנים נוספים, וכן כמה תעשיינים יהודים עשירים כגון ישראל פוזננסקי (Poznanski) ואשר כהן Kon חיקו את שייבלר ובנו אף הם מכלולים דומים לעובדיהם. במכלולים גדולים אלה של תעשיות הטקסטיל עבדו וחיו כ-80 אחוזים מהעובדים הפולנים ובני משפחותיהם.
"תור הזהב" של העיר החל בשליש האחרון של המאה התשע עשרה, ונמשך עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה
ב-1914 . הרפורמות שהנהיג הצאר הרוסי אלכסנדר השני בקיסרות הרוסית השפיעו גם על פולין הקונגרסאית. לאחר דיכוי המרד הפולני ב-1863 שוחררו גם האיכרים הפולנים (1864). עשרות אלפי איכרים הגיעו לעיר התעשייתית המתפתחת בחיפושיהם אחר עבודה, ושוק העבודה הוצף בכוח עבודה זול. גבולות המכס בין ופולין הקונגרסאית לבין הקיסרות הרוסית בוטלו, ונפתח שוק גדול מאוד לתוצרת התעשייתית של העיר, בעיקר למוצרי הטקסטיל . עד למלחמת העולם הראשונה נמכרו כ-75 אחוזים מהתוצרת של לודז' בשוקי הקיסרות הרוסית. עובדה זו גרמה להאצה גדולה נוספת בתהליך התיעוש והייצור בעיר. מפעלים חדשים הוקמו וקלטו עשרות אלפי מהגרים חדשים.
חיבורה של העיר בשלהי המאה התשע עשרה לרשת מסילות הברזל קליש-ורשה-וינה,והפעלת חשמליות שקישרו אותה עם ערים שונות באזור, כגון פביאניצה (Pabianice), זגייז' (Zgierz), אלכסנדרוב (Aleksandrow) ובז'זיני (Brzeziny), תרמו גם הם להתפתחות מרכזי טקסטיל בלודז' ובערי הסביבה. כל האזור זכה לכינוי "מנצ'סטר של פולין". העיר הפכה למרכז התעשייתי הגדול ביותר בפולין ולשנייה בגודלה, לאחר ורשה, במספר תושביה.
השגשוג הכלכלי הביא לגידול דמוגרפי מסחרר ולשינוי ניכר בהרכב הלאומי של האוכלוסייה בעיר. למן השליש האחרון של המאה התשע עשרה הפרו הפולנים לקבוצה
הלאומית הגדולה בעיר. היהודים היו הקבוצה השנייה בגודלה ושליש מתושבי העיר. שיעור הגרמנים בעיר היה בירידה מתמדת משום שמהגרים גרמנים חדשים כמעט לא הגיעו אליה, ובתקופת פולין העצמאית גרמנים רבים עזבו אותה. לודז' ביתה העיר בעיר בעלת הגידול הדמוגראפי הגדול ביותר באירופה. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נמשך הגידול, אולם הקצב הואט.האוכלוסייה היהודית גדלה בקצב המהיר ביותר, מ-11 יהודים ב- 1973 עד 233,000 ב- 1939.

היהודים: מהגבלות וסגירות לפריחה כלכלית ותרבותית.
מעמדם החוקי והכלכלי של היהודים במאה התשע עשרה היה שונה לגמרי מזה של הפולנים והגרמנים. היהודים סבלו מהגבלות פוליטיות, כלכליות וחברתיות קשות. ב- 1822 הורו שלטונות האזור לפרק את ""הקהל", ואסרו על היהודים להקים מוסדות וארגונים שונים. הם אף הגבילו את המגורים של היהודים לרחובות מסוימים כדי לעצור את התפתחות הקהילה.
ב-27 בספטמבר 1825 פרסם מושל האזור צו רשמי ולפיו הותר ליהודים להתגורר אך ורק ברחובות מסוימים בעיר הישנה Stare miasto , במעין גטו יהודי. רק יהודים בעלי רכוש בשווי 20,000 זלוטי ויותר, שלא התבדלו מסביבתם בלבושם המסורתי ושילדיהם למדו בבית-ספר כלליים, הורשו להתגורר באזורים אחרים. יהודים מעטים בלבד ענו על הקריטריונים האלה.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה חל שיפור ניכר בחייהם של היהודים. הצו מ-1825 בוטל על-ידיי הצאר אלכסנדר השני. רצח הצאר ב-1881 הביא להטלת הגבלות חוקיות חדשות, כגון איסור למלא תפקידים ציבוריים, חובה לשאת תעודות מזהות מיוחדות, הגבלות על קבלת יהודים לגימנסיות, איסור התארגנויות פוליטיות ומקצועיות. אולם הותר ליהודים לעסוק במקצועות חופשיים כגון רפואה, הנדסה ועריכת דין. נוסף על ההגבלות החוקיות המשיכו היהודים לסבול מאפליה כלכלית וחברתית מצד הפולנים והגרמנים. הם לא התקבלו כחברים באגודות מקצועיות שונות, והיו שכונות בעיר שבהן לא השכירו ולא מכרו דירות ליהודים. במקצועות מסוימים, כגון בתעשיית המתכת והפלדה, לא ניתנה דריסת רגל ליהודים.
בעקבות האמנציפציה שקיבלו היהודים בפולין הקונגרסאית ב-1862, וביטול האיסור על כניסת יהודים לעיר, החלה כבר בשנות השישים של המאה התשע עשרה הגירה יהודית גדולה ללודז' מ"תחום המושב", בעיקר מליטא. כ-10,000 יהודים , שכונו "ליטבקים", התיישבו בעיר והיוו בתחילת המאה העשרים כעשרה אחוזים מכלל יהודי העיר. היו ביניהם ששלטו בשפות הקיסרות הרוסית והכירו היטב את התנאים הכלכליים שם, יתרונות שהקלו עליהם לסחור עם הקיסרות הרוסית. תרומתם להתפתחות הכלכלית של העיר הייתה חשובה ביותר.
עד מחצית המאה התשע עשרה עסקו יהודי העיר בעיקר במסחר זעיר,במלאכה ובחכירה. הם לא הורשו להשתלב בתעשייה המתפתחת. רק מאמצע המאה החלה חדירה איטית והדרגתית של יהודים לתעשיית הטקסטיל.
בנתונים משנת 1861, דהיינו לפני ביטול ההגבלות נגד היהודים, 98% מהתעשיינים בלודז' היו נוצרים, בעיקר גרמנים, ופחות משני אחוזים היו יהודים.לעומת זאת יותר מ-72% מכלל הסוחרים ובעלי החנויות בעיר היו יהודים . שיעור היהודים בעסקי בתי המרזח והמסעדות היה 28% . בעלי מלאכה יהודים היו 22.5% מכלל בעלי המלאכה בעיר. בין התעשיינים היהודים הגדולים הראשונים בלט אברהם משה פרוסק שהקים ב- 1849 מטוויה ובית אריגה לצמר. פרוסק היה חסיד קוצק שהעסיק במפעלו יהודים רבים. בשבתות ובחגים היה המפעל סגור.
(מתוך הספר "הגטו האחרון" של מיכל אונגר).

הפרעות בלודז'

רק פעם אחת היו פרעות ביהודים בלודז'. המסיבות המדייקות לא נתבררו עד היום, ורבו הסתירות בתיאורן. רושמן היה עמוק בציבור, בהיותן קשורות בתולדות תנועת הפועלים בעיר, והשפעתן הייתה שלילית על מעמד הפועליים היהודים ביחס להצטרפותם לאירגונים הסוציאליסטיים והמהפכניים.
השנה 1892. התעשייה בלודז' נמצאה בפרק הראשון של התפתחותה הגדולה. ניצול הפועלים היה רב ואיום. בתי החרושת ייצרו מתוך התחרות אחד בשני, וכולם יחד עבדו בהתחרות כלפי חוץ, ולשם כבוש שוק הקיסרות הרוסית במחירים הזולים. התעשייה עמדה על ספקולציה קפיטלסיטית בלי קפיטל מספיק. הימים ימי שלטונו של אלכסנדר הג', המצוינים ברוח הריאקציונית. בעלי בתי החרושת היהודים, אלה שעבדו בעבודה שכירה, הלכו באותו מסלול. בשכר מועט עבדו הפועלים בבתי החרושת בתנאים גרועים, משעה שש בבוקר עד שעה שמונה בערב, בהפסקה של חצי שעה בצהרים. המרירות נצטברה. מפלגת הפועלים הראשונה בפולין "פרוליטריאט" הסוציאל רבולוציונרית, נרמסה על ידי השלטון, ורק שנים אחדות לפני זה שלחה הממשלה ארבעה מעסקני המפלגה לתליה, ורבים לעבודת פרך, ביניהם מפועלי לודז'.
לקראת הא' במאי 1892 פרסמה המפלגה הפוליטית החדשה, המתונה, "אגודת הפועלים הפולנים" כרוז ובו נדרשו פועלי לודז' לשבות בא' במאי ולהפגין את דרישותיהם: ליום עבודה של שמונה שעות, להרמת שכר העבודה, למען עצמאות מדינית, למען חופש הדבור והדפוס, למען בתי ספר ובתי משפט פולניים, כנגד האונס להשתמש בלשון זרה.
הפרטים הללו חשובים, לשם הכרת הרוח ששררה במפלגה זו, אשר כיורשתה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.), כרכה לאומיות וסוציליסם יחד, וסופה שהעדיפה את הלאומיות על הסוציאלסם, וכביורשתה כך היו גם בה שונאי ישראל. מאד יתכן שכשם שהיו מבין חבריה שלאחר המעשה שלמדו זכות על הפרעות, כך לא היו הכנותיה פנויות משנאת ישראל.
השביתה פרצה עוד ביום 28 באפריל, בבתי החרושת של לורנץ ושל פוזננסקי. ההנהלות קראו למשטרה, וזו החזירה את הפועלים אל המכונות, בקללות ובמכות. בבית החרושת של פוזננסקי סדרה המשטרה משרד חקירה שהשתתף בו בעל בית החרושת.
ואולם המאורעות התחילו ימים אחדים אחרי זה. וכך היה מהלכם: יום א' במאי חל ביום א' בשבוע, ובטלה העבודה ממילא. ביום ב' התחילה השביתה. ביום ג' פרצה השביתה בכמה בתי חרושת גדולים. למחרת היום הלכו הפועלים לשאר בתי החרושת וסילקו את הפועלים מן העבודה. ביום ה' כבר שבתו כל בתי החרושת ומשמרות הפסיקו גם את העבודה בחוצות ובבתי מלאכה, והשביתה הייתה כללית – אם כי כלליותה באה מתוך כעס ורוגז בלבד, ולא לשם תכלית מכוונת.
השביתה הצליחה הרבה יותר מאשר ראו מראש מנהיגי המפלגה שהכריזו עליה, ולא היו מוכנים כלל לנהלה ולהדריך את השובתים, והניחוה לנפשה. השלטונות המקומיים התקשרו עם שלטונות הפלך, בפייטרקוב, עם השלטון המרכזי לפלכי פולין, בוארשה., גם בעלי התעשייה פנו אל השלטונות והצביעו על "הסכנה" ודרשו עזרה. ביום ה' כבר הגיע הגוברנטור ללודז', בו בערב התחילו הפרעות ביהודים. תחילתם בעיר הישנה ובבאלטו, שכונה מאוכלסת בישוב צפוף, בדירות קטנות, בתי מלאכה וחנויות דלות, שכונה עטופה חושך בלילה, שגם בזמנים כתיקונים, ואף הרבה שנים אחרי זה, עדיין הייתה סכנה לעבור חוצותיה. בראש הפורעים הלכו ה"משולחים" לבאלוט לשם עונש וכל החלאה העירונית, שהסביבה ההיא שימשה לה מקלט. משם עברו הפורעים אל מקומות יותר מרכזיים, כגון: הרחובות שרדניה (פומורסקה) וידזבסקה (קילינסקייגו), קאמייננה סקבירובה, טרגובה ועוד. השמשות בחלונות נופצו, הדלתות בבתים נפרצו, נשברו רהיטים, נפרמו כרים וכסתות, והאנשים והנשים הוכו במכשירי ברזל מכות מות. החוצות נתמלאו נוצות כתומות דם ושברי רהיטים וכלים, והתהלכו בהם הפורעים טעונים כל הניתן לטול, סחורות וכלי בית – הכול כדין פוגרום לאשורו.
יהודי העיר הישנה הרגישו שדמם נעשה הפקר, והקצבים והדייגים ובעלי עגלה וסבלים סדרו בו בלילה הגנה עצמית עם "כלי זיין" פרימיטיביים, והחזירו מכות לפורעים – אך כחם לא הספיק לעמוד בפני ההמשך.
ביום ו' בבוקר הגיעו איכרים העירה, מזויינים בכלשונות ומגלים והרסו אל השכונה היהודית: נפוצו שמועות שהיהודים חללו את הכנסייה, הרגו נוצרים, וכו'. ואולם בראות האיכרים את המשטרה, והכנסייה בשלמות – חזרו כלעומת שבאו. באותו יום ו' נמשכו הפרעות בשכונה היהודית ובשאר חלקי העיר, בבתים ובחוצות. בו ביום התחיל דיכוי השביתה על ידי המשטרה. אולם לא פושעים בלבד השתתפו בפרעות, השתתפו בהן השובתים, שמסיתים הוליכום, ובשעת הפרעות והשוד נשתכרו ביי"ש, והרציחה הלכה ורבה., מהפכנים מבני הדור מעידים על הקריאה "הכו ביהודים" שהייתה יוצאת מתוך התהלוכה.
אותה שעה ישבו בעלי בתי החרושת במלון בהתייעצות – ויש אומרים שהיו ביניהם גם העשירים היהודים "ראשי הקהל" – ואיש מהם לא ניסה להשפיע על השלטונות להפסיק את הפרעות. הגוברנטור מילר מספר בעצמו שאנשים ונשים, יהודים פצועים ומוכים ושותתים דם, פנו אליו בחוצות וביקשו עזרה. והעזרה לא ניתנה. יש דעה שהמשטרה עזרה לפורעים. היחיד ששם נפשו בכפו ורץ אל הגוברנטור היה הרב ר' אליהו חיים מייזל.
אולם נענה שאין כוחה של המשטרה מספיק לכך.
בינתיים שלח הגנרל גוברנטור גורקו אל מפקד הגדוד שחנה בלודז' ניקיטין: "לא לפזר את ההמון, להיפך להשתדל לדחפו לקרן זווית, לא לחסוך כדורים. עד מחר להשליט סדר". ביום השבת התחילה תגבורת של צבא וקוזקים להשליט סדר... בפרעות על הפועלים ובתיהם. הפרעות בשכונה היהודית נמשכו בינתיים בלי הפרעה, עד יום 9 במאי. כאן פרעו פורעים ביהודים, וכמה רחובות רחוק מזה הרגו קוזקים על ימין ועל שמאל ב"מורדים". אחרי חיסול השביתה, בא הצבא להשקיט גם את הפורעים – דבר שהצליח המשך שעה קלה, בלי שום התנגדות...
מספר ההרוגים אינו ידוע. העריכו אותם בזמנו בכמאה נפש, ומהם יהודים לכל הפחות שליש. לאמור: השתוללותם של הקוזקים בנשק חם ובחרבות במשך שלושה ימים בצורה שעוררה זעם בכל רוסיה, לא עשתה אלא פי שנים ממה שעשו הפורעים הפולנים בשכונה היהודית – נוסף להרס הבתים והחנויות בשכונות הדלות.
מנהיג אגודת הפועלים בלודז' (הומניצקי) כתב על אודות הפרעות, אחרי הרבה שנים: עלינו להודות שלא היינו על גובה התפקיד... ואולם באותו זמן עצמו כתב אחד מעסקני אותה מפלגת פועלים בעיתון הסוציאליסטי "פשיגולנד סוציאליסטיצ'ני" דין וחשבון על הפרעות, ומתאונן על היהודים שירו מן החלונות באקדחים, זרקו אבנים ושפכו מים חמים על ראשי העוברים ושבים, ובגלל זה הצית ההמון אותו בית באש... יחד עם זה הוא מעיד שראה כיצד פועלים הצילו יהודי מלוה-בריבית מידי הפרחחים... ושוב הוא מספר שנערים פוחזים אחדים היו מבריחים מחנות של יהודים שלא התגוננו ולא הגינו על רכושם.
אין ספק שיד השלטונות הצאריים הייתה בפרעות, אם ביד מכוונת ואם מתוך השתמשות בדיעבד בהזדמנות בלי להפריע לפורעים. אחרי עשר שנים מעיד ה"בונד" בלודז' בכרוז תעמולה לקראת הא' במאי, שאז, 1892, פתחו השלטונות לרווחה את שערי בתי האסורים והוציאו לחופשי את כל הפושעים כדי שיפרעו ביהודים. אולם זו הייתה מליצה רטורית. נמצאו די פורעים בני חורין בחוצות ובאגודות הפועלים.
מיד אחרי הפרעות – ואחרי פרעות הקוזקים בהמוני הפועלים – יצאו "פרוליטריאט" ו"האגודה" המפלגה המהפכנית והמפלגה המתונה, בכרוזי הסברה לפועלים שלא זו הדרך, וכל האחריות הוטלה על הממשלה. גם ה"בונד" עשה כך בשנים הראשונות לקיומו. הורם על נס מעשה פועלים רבים שהגינו על יהודים בכל מקום שידם הגיעה. ואמנם כך עשו כל בעלי הכרה שבין הפועלים, אלא שמספרם של הללו היה מועט. עוד בשנת 1900 עתיד ה"בונד" להתאונן על שבטלה התהלוכה, של הא' במאי, כי באו 3000(?) יהודים וקומץ בלבד של פועלים נוצרים, וכל יחסם של הפועלים הפולנים ועסקניהם הסוציאליסטים לחבריהם היהודים לא היה שונה מזה שבסקטורים חברתיים אחרים. כבר אז השתמשו בהנמקה שהשלטון ארגן את הפרעות כדי להשמיץ את שם הפועלים – אולם גינוי אמיתי לא היה בצבור הפועלים. הנוצרי היחיד שגינה ברבים את הפרעות (וכמובן: יחד עם השביתה...) היה הפסטור הגרמני...
הרושם שהשאיר המאורע בלודז' היה קשה מאוד. עוד עשר שנים אחרי זה (1902) צריך ה"בונד" להסביר את המסבות בכרוז מיוחד לזכר הא' במאי 1892, כדי להוציא מלבם של פועלים יהודים שהא' במאי הוא יום מיועד לפרעות ביהודים, וזה פירושן של שביתה ותהלוכה. המנהיג הבונדאי ב. מיכאליביץ' מספר: "החג הפרוליטרי נשאר בתיאורם של היהודים כיום אימים, יום פרעות וחורבן... דבר זה גם המאיס את החג בעיני החברה, שהתייחסה אליו בשנאה רבה, ביחוד (!!) היהודים. מדי שנה בשנה, ערב הא' במאי, הייתה האוכלוסייה היהודית חיה באימים ופחד. חג הסולידריות והשלום נזדהה אצלכם בשוד ופרעות. אימת ימי הביניים מפני חג הפסח שלהם, הועברה על היפה בחגים בזמן החדש – על הא' במאי". ואין בדברים הללו משום הגזמה. מדי שנה בשנה הייתה חוזרת האימה, ומעתה היו כבר בני "עמך" – הסבלים והקצבים והדייגים – מתכוננים לקראת כך, וסתם יהודים היו מונעים רגלם מן החוץ... הפחד הזה נמשך הרבה שנים, ועוד היה קיים בשעת המהפכה של שנת 1905 – ואז הייתה כבר הכנת ההגנה קצת יותר טובה, וגם נעשו הכנות מצד מפלגות פועלי רוסיה להישמר מפני פרובוקציות לפרעות.
אחד הרשמים שהשאיר המאורע היה אי פופולאריות של מפלגות פועלים בקרב היהודים. פעולות ה"בונד" – שנוסד לבודז' חמש שנים אחרי המאורע – להוציא את החשד הזה מלב הפועלים היהודים, נתקלה בקשיים, בייחוד שהתנהגות הפרוליטריון הפולני, בחיי יום יום, לא הראתה שום סימן של סולידאריות עם חבריהם היהודים, שנשאו את זכר הפרעות בלבם, וידעו שהללו עלולות לחזור כל שעה.
עוד במשך שנים היה נשמע ברחובות היהודים פזמון שתחילתו:

שמעו נא יהודים, את השבר האיום
אשר בלודז' היה היה,
בראש חודש אייר באחד היום
אותנו יהודים'לך בוז בזזו
פועלים ללא מספר
בחוצות השתוללו
הרוג הרגו באשר פגעו
והיהודים'לך נוס נסו.
מתוך: קהילת לודז'/ א.ז. אשכלי
קישורים