(לפי סיפורו של אריה פירסנברג מסוכצ'וב)
Barbara gruberski-Skiba
אנחנו עומדים מול בית ברחוב ליצ'לנה תשע,רחוב בו נמצאת הגמינסיה. מבית הקברות פונים מזרחה חוצים את רחוב טראוגוטה וממשיכים לרחוב ליצ'לנה
וזהו סיפורו: ul. Licealna 9
משנסתיימה מלחמת השמד, חזר אריה לעיר הולדתו, סוכצ'וב, כדי לחפש יהודים. אריה מצא 3 יהודים
הראשון-הולנדר, כשפרצה המלחמה היה בן 10. פולני מהעיר העסיק אותו כרועה צאן, וכך הוא שרד. כשגדל נישא לאחת מבנותיו של הגוי, התנצר ונולדו לו שני ילדים. בן ובת. אריה שומר על קשר עם הבת ששמה אניה. אניה שומרת על קשר עם בני משפחתה החיים בישראל, ברחובות. היא נשואה אולם -חשוכת ילדים.
אריה מצא יהודי נוסף-שיינבלאד. אותו יהודי חזר מרוסיה עם אישה רוסיה גויה ועם אחיו. הם ניצלו. האח נסע לאמריקה ונשאר שם עד היום. שיינבלאד הכריז שאין הוא מעוניין לנסוע למקום אחר,אלא-רצונו לחיות ולמות בסוכצ'וב. כשחזר לסוכצ'וב, אשתו הראשונה, הרוסייה, נפטרה. שיינבלאד נשא אישה שנייה נוצרייה. הגויים סיפרו לאריה ששיינבלאד התנצר. הם ראו כיצד הוטבל לנצרות בכנסיה המקומית. שיינבלאד הכחיש זאת באזני אריה. אריה לא שמר על קשר עם ילדיו של שיינבלאד.
והנה-יום אחד סיפרו הפולנים לאריה כי ישנה יהודיה נוספת בעיר. אריה הלך לפגוש את אותה יהודיה. ברברה גרוברסקה שמה.
"מי את, ברברה?" שאל אריה את היהודייה. הושיבה ברברה את אריה פירסנברג על כסא. את ילדיה שלחה לחצר וסיפרה את סיפורה:
ב-1942 –נולדה ברברה בגטו וארשה. ההורים חשו כי סוף הקיום היהודי מתקרב. הם החליטו להציל את בתם הקטנה, כדי שיישאר שריד למשפחתם. ההורים לקחו את ילדתם והביאו אותה לסוכצ'וב בהיותה בת 8 חודשים. (סוכצ'וב קרובה לוארשה- ). הם מסרו את התינוקת למשפחה נוצרית וחתמו על חוזה. האם חתומה על חוזה המבטיח כי בכל חודש יישלח סכום מסוים של כסף כדי להבטיח את כלכלתה של התינוקת. האם נספתה במרד גטו וארשה, באפריל 1943 . כיוון שהכסף חדל להגיע, החליטה המשפחה: "אם אין כסף- נזרוק את הילדה לנחל הבזורה". ואז, קרה נס. משפחה חשוכת ילדים פנתה להורים המאמצים ובקשו לקבל את הילדה ולאמצה להם לבת. "תנו לנו את הילדה". אמרו, "אנחנו נגדל אותה". והם אכן גידלו אותה באהבה כנוצרייה ונתנו לה את שם משפחתם: גרוברסקה.
יום אחד הגיעה ברברה , כמידי יום ביומו, לבית סיפרה, לגימנסיה. היא נכנסה לכיתתה, והינה על הלוח כתובת מאירת עיניים: "ברברה יהודיה מצורעת". חזרה הילדה בבכי וצעקות הביתה. "ספרו לי מי אני?" קראה לעבר הוריה בדמעות בעיניה. ההורים, שכבר היו מבוגרים, סיפרו לה את האמת והראו לה את החוזה. ברברה, הנערה בת ה-15 ,בעלת האומץ הרב, יצאה לרחובות העיר, והכריזה לפני כל חמישים אלף הסוכצ'ובאים: "אני יהודיה, אני יהודיה!!"
ברברה התקשרה לוועד הקהילה היהודית בוארשה וסיפרה להם את סיפורה. הם לקחו אותה תחת חסותם ושלחו אותה ללמוד. כיום ברברה גרוברסקה היא רופאה והיא מנהלת את קופת החולים שבעיר סוכצ'וב. כשהגיעה ברברה לפרקה ורצתה להינשא-לא מצאה יהודי להינשא לו, ברברה פגשה פולני קומוניסט, אתאיסט, שאמר לה: "את יכולה להישאר יהודייה, ואני אשאר פולני אתאיסט-ונתחתן". ברברה נישאה לו. שמו סקיבה, אך היא מתעקשת לשמור על שם נעוריה-שם המשפחה של הוריה שגידלו אותה באהבה. נולדו לזוג שני ילדים: אנדז'ה-הבן ומרישה-הבת. Adrzrj I Marisia
כשאנדז'אק הגיע לגיל 13 , ברברה החליטה לחגוג לו בר מצווה בבית הכנסת נוז'יק , היחידי שנותר מ-600 בתי הכנסת בוארשה., אולם מה תעשה ואין חזן בוארשה?" הדבר היה לפני כ-20 שנה.
השנה היא 1939 ,
בבית הספר "יבנה" שבסוכצ'וב למדו רק בעברית, לא באידיש ולא בפולנית. אריה שימש כמורה למוסיקה ולזמרה וביים הצגות בבית ספר זה. אריה ניהל את המקהלה. אריה פירסנברג ניגן על כינור מאז היותו בן 12. בין תלמידיו היה ילד ושמו דוד וישניה. הוא היה סולן המקהלה. ב- 1937 –משפחתו עזבה את סוכצ'וב ועברה לגור בוארשה. דוד וישניה הפך לסולן המקהלה של בית כנסת נוז'יק. , עם פרוץ המלחמה, משפחת וישניה גורשה לאושוויץ שני האחים וההורים נספו. דוד הוא היחידי מכל משפחתו ששרד אודות לקולו היפה. הוא הוזמן לשיר לפני הגרמנים במסיבות שערכו במחנה. הוא הנעים להם את זמנם באידיש, בפולנית ובעיקר בגרמנית. בבלוק 17 בבירקנאו עבר את כל עינויי המחנה. דויד ניצל ונסע עם הצבא האמריקאי לארה"ב והפך לחזן בבית הכנסת הרפורמי שבניו-יורק.
באחד הימים קרא דוד בעיתון שכמוהו-גם בית הכנסת נוז'יק שבוארשה-שרד, למרות שהגרמנים הפכוהו לאורווה. הוא שופץ ועומדים לערוך טכס לקראת האירוע. "בטכס כזה עלי להיות בבית כנסת נוז'יק, שם הייתי סולן במקהלה", אמר לעצמו, ונסע כנציג השגרירות האמריקאית לוארשה.
שמונה שנים לאחר המלחמה שואל דויד את גבאי בית הכנסת, שפירא: "מי החזן היום?" "צר לי", ענה הגבאי "אין לי רב, אני בעל תפילה, ואין לי חזן". "היום יש לך חזן בבית הכנסת" ענה דוד וישניה, "אנוכי אנהל את התפילה". וכשעלה דוד וישניה על הבמה, דמעות עמדו בעיניו. כשקולו הנעים מילא את חלל בית הכנסת, הוא ראה בעיני רוחו את הוריו יושבים בין הקהל הרב שהצטופף שם. הוא התפלל ובכה, וכשסיים את התפילה, ניגש אליו הגבאי שפירא ובפיו בקשה: "אני גר בפראגה, הרובע שמעבר לוויסלה, לכן כל שבת אני חייב ללכת ברגל מפראגה המרוחקת לבית הכנסת. אני רואה שאתה יוצא ובא בין מכובדים וגדולים. האם תוכל לבקש מהם שידאגו לי לחדר ליד בית הכנסת כדי שלא אאלץ לחלל שבת בנסיעה בטרמוואי?" (חשמלית). "ובקשה נוספת לי אליך: בעיירה אחת בפולין, ישנה אישה אחת ולה בן. רוצה היא לערוך לו בר-מצווה בבית הכנסת. הנער מגיע לכאן פעמיים בשבוע ואני מכין אותו לדרשה, אולם אין חזן בנמצא". "היכן אותה העיירה?"- שאל דויד. "אתה חזן אמריקאי ואינך מכיר עיירות בפולין" ענה הגבאי. "אינני אמריקאי, נולדתי בפולין, אמור לי את שם העיירה, אולי עודני זוכר?"
"ואם אומר לך שהאישה גרה בעיירה ששמה סוכצ'וב, תדע היכן זה?" דויד החסיר פעימה, "סוכצ'וב היא עיירת הולדתי!" קרא בהתרגשות. עוד באותו היום נסעו שניהם ברכב של השגרירות לעיירה וכשפגשו את ברברה הבטיח לה דויד כי יבוא למועד מארה"ב כדי להיות חזן בבר המצווה של אנדז'עק.
ואכן-בבוא הזמן נערכה מסיבת בר-המצווה בבית הכנסת נוז'יק, כשדויד וישניה הוא החזן.
בר המצווה הראשון שנחוג בבית כנסת נוז'יק לאחר המלחמה, היה של נער יהודי שנולד בסוכצ'וב.
סוף דבר
ברברה שלחה את בנה, לאחר בר- המצווה, לישיבה בארה"ב. הוא נימול, הפך לדתי חרדי. אריה פירסנברג פגש בו כשבא לחופשה הביתה. הוא למד רפואה באוניברסיטה על שם אינשטיין. לאחר מכן עשה עליה, הגיעה לארץ והשתקע בקיבוץ דתי. בכל שנה, בהזכרה ליהדות סוכצ'וב, אנדז'עק היה אורח כילד הראשון היהודי שנולד בעיירה לאחר המלחמה. אולם, בהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, לקחה אותו ברברה חזרה לעיירה. היא פחדה פן ייהרג. ליפני כ-5 שנים שלחה ברברה מכתב לאריה בו היא מבקשת למצוא כלה לבנה, אולם אריה לא הצליח במשימה זו ולא נמצאה כלה לבן. מארישה הבת הפכה למרים ולמדה בישיבה דתית, אף היא, בארה"ב.
