סביבתה המלבבת של הבזורה, פינה של צלילים וצבעים, היא כעת הרוסה.
אולם-מאז ימיה של לוויץ-LOWICZ ועד אחרית ימיה של סוכאצוב האגדית- הייתה הבזורה פורצת מתוך אדמת העמק –מתפתלת בין הגבעות וזורמת לתוך הוויסלה- יכולת להבחין בעקבות הקרבות הקשים שאירעו כאן, ואשר הותירו חורבן , אומללות ושממה. האזור היה הרוס בחלקו והעיר המקסימה סוכטשוב-חדלה מלהתקיים. מקום התורה הותיר שרידים של תלי אפר, נכחד מעל פני האדמה.
רק שריד של צריף קטן-הרוס בחלקו- נותר ליד הבזורה. אולם כתליו שמרו בחובם סוד קדוש, וסיפרוהו בשקט.
דייג יהודי ומשפחתו חיו בבקתה הקטנה. הם היו אנשים פשוטים, אבל טובים, הגונים ויראי שמים. לא גדולה הייתה המשפחה, רק ארבע נפשות. אבא, אמא ושתי בנות שהגיעו לפרקן. המבוגרת שביניהן הייתה חנהל'ה, והצעירה הייתה רחל. אני עדיין יכול לראות את הבנות- כמו ורדים.
יופיין היה שונה. חנהל'ה, המבוגרת יותר, הייתה כמו ורד שזה עתה נפתחו עלי גביעו, עלי הכותרת האדמדמים זה עתה הנצו... היא הייתה זהובת שער ודקת גו, בת 22 , בנויה היטב, בעלת פנים מקסימות וחיוך תמידי על שפתיה. אף רחל הייתה כשושנה, אשר לא פתחה עדיין עליה, כאילו סגרו סוד בתוכם. אף היא הייתה דקת גו ובנויה היטב, בעלת פנים עדינות. בת 17, קונדסית ושובבה.
המשפחה חיה בשקט ובשלווה עד המלחמה. הדיג דג דגים בבזורה כל יום שישי עם שחר, והביאם לעיר כדי למוכרם ליהודי העיירה לכבוד השבת. בשאר ימי השבוע היה הדיג עסוק במסחר בכפר, יחד עם זאת פרנס את בני במשפחתו.
כך חיה לה המשפחה חיים שקטים ואידיאליים.
אולם-עם פרוץ המלחמה התהפך גורלה של המשפחה. בבוקר יום שישי אחד, כאשר אבי המשפחה, כהרגלו, הביא את סל הדגים לעיר,הוא נפגש בפטרול של 3 קוזאקים. אחד מהם חטף את סל הדגים, השני דחף לתוכו את חניתו והשלישי ערך חיפוש מדוקדק על גופו, נטל את כל כספו, הפשיט את מגפיו, ואז הטילו לתעלה. הם צחקו,והמשיכו בדרכם...
בצהרי אותו היום, הביאו יהודי העיירה את גופתו של הדייג לבקתה הקטנה. אבל כבד ירד על בית הדייג. האם ובנותיה ישבו שבעה וביכו את אבי המשפחה במשך כל יום השבת. עם בוא שחר יום ראשון, קברוהו ואז ישבו עליו שבעה. לאחר שעבר שבוע מלא צער וייסורים, פנתה האם לבנותיה ואמרה: "ילדותי, באה עלינו פורענות ואסון גדול. זהו רצון האל, אין אנו יכולים להתלונן. עזרו לי, ואני אמשיך למשוך בעול המשפחה ולפרנסה. אדוג דגים ויהיה לנו די למחייתנו."
האם דגה בכל יום שישי בבוקר, וילדותיה באו לעזרתה. אולם לא סרו הצער והאבל מהבקתה.
והנה-שוב פגע חץ הגורל במשפחה השכולה והמיותמת מאב- באחד מימי שישי, אחר הצהריים, האם חזרה מהעיר ולא האמינה למראה עיניה...,: לא נראתה אישה בכל העיר. היא לבדה עמדה בשוק העיר בפחד אימים- כל נשות העיר הסתתרו, אבות ואמהות שמרו את ילדיהם מאחורי מנעול ובריח בחנויות ובמרתפים. אפילו בגדי נשים נעלמו מן העיין. בלילה הקודם, הפורעים קרעו לרווחה את דלתות הבתים, תלשו את החלונות ממקומם..., ושלוש מבנות ישראל, לרוע המזל, נרצחו.
שמעו זאת שתי האחיות, ורעד עבר בכל גופן, הבכורה חשה בזאת יותר מין הצעירה.
כאשר ירד הלילה, הבכורה לא הסירה את בגדיה, ונשארה עירה על מיטתה. אוזניה היו קשובות לכל רחש מבחוץ. היא ירדה ממיטתה מספר פעמים כדי לבדוק את המנעול ואת הבריח, והייתה מוטרדת מהצלילים שהגיעו ממרחק.
במשך כל הלילה, היא שמעה דלתות וחלונות נתלשים ממקומם, וקריאות יגון מדוכאות של נשים. ברעדה העירה את אחותה.
כאשר יצא כוכב הבוקר, הלכו שתי האחיות לנהר.
הן התיישבו על הגדה והאחות הבוגרת אימצה את ראש אחותה הצעירה אל תיקה, נשקה לה ואמרה:
"אחותי האהובה, שמעת את דברי אימנו על הנעשה בעיר..., האם תדעי את אשר עלייך לעשות?"
ענתה רחל:
"אחותי, אל נא תשאליני, קרה עוברת בי, צינה חודרת לליבי."
"ובמשך הלילה, אחותי, האם שמעת?"
" הו, אל תזכירי לי, אינני רוצה להיזכר."
המשיכה האחות הגדולה בשאלותיה: "ובכן, אחותי האהובה, ים של בושה תכסה את פנינו...לא נוכל יותר לשאת את בבואתנו במימי נהר הבזורה."
"שקט, אחות"
"אולם מה תעשי כאשר הקוזקים יפרצו פנימה דרך החלונות?"
"אל נא תדברי!"
"אבל הקוזאקים אכן בוא יבואו... הם רצחו את אבינו והם יפלו גם עלינו...ואז...ואז..."
"אחות!", הצעירה אמרה ברעדה בהסתירה את ראשה עמוק יותר בחיק אחותה.
"רחל!"
"מה?"
". הבה..... בואי.. ונקפוץ לנהר לפני שהדבר יקרה,"
"אחות?!!"
"... הם באים... הם יבואו...והבושה תהה כל גדולה"
"אבל אחותי, האם אינך רואה, הבזורה זורמת לה מסביב לגבעות כל כך בחן, ומהגבעות היא הולכת הלאה, הלאה לתוך הוויסלה. הוויסלה כל כך יפה ורחבה, והיא זורמת סביב לווארשה. ווארשה היא עיר יפה, בעלת גנים כה רבים...תיאטראות, אנשים צעירים...זה כל כך יפה, ואת אומרת....ברר.."
"אבל הם יבואו...זכרי, לאחר מכן לא תוכלי יותר למצוא לך מקום. לא תביטי יותר לתוך הבזורה: לא תראי יותר את בבואתך בוויסלה, לא תלכי יותר לווארשה... עולם של בושה יעטוף אותך מסביב, זכרי זאת"
"הו אלוהים"
"היי שלום, אחות"
"האם את הולכת?"
"כן!"
"אף אני, אבל מה יהיה על אימנו?"
"הבה ונפרד ממנה, אך בל נאמר לה דבר"
הן קראו לאימן, נפלו על צווארה, ונשקו לה.
"היי שלום, אמא... אנו הולכות מכאן.. נלך בטרם יבואו לכאן הרוצחים. הולכות אנו כדי לשמור על כבודנו.. העולם לאחר מכן יתמלא בבושה....
האם בשקט מחתה דמעה ואמרה:
"להיכן אתן הולכות, ילדותיי?"
זו אחרי זו , חמקו הבנות מבין ידיה, הלכו אל הנהר וקפצו לתוכו.
כאשר הבינה האם את אשר קרה, על כי נותרה גלמודה.
היא הביטה סביבה ואמרה:
"...ואני!? היכן אשאר?...ילדותיי....אקפוץ לנהר גם אני!"
מייד, יצאה בת קול משמיים:
"התאחדה האם עם בנותיה, הללויה!"
