לפני שנים הרבה היה בסוכצ'וב שואב מים ושמו קלמן יעקל. היו בעיירה שואבי מים אחדים מן הבזורה, ובימות הקיץ נדפה מהם רטיבות. בחורף עטופים היו פרוות, שקפאו כקרח. ואולם, דלייו של אף אחד מהם לא דומים היו לדליים של קלמן יעקל. תלויים היו על אסל כבד, משל היו חביות, והוא סחבם זקוף קומה, מסתכל נכחו בעינים שריסים בולטים אדמדמים אפפו אותם, כמו קיבל על עצמו לכפר בעמלו על חטא שחטא, ולא הובלת המים, או דבר אחר מעניינו. מעולם לא ידע כמה פעמים סחב דליי מים, ולאילו בתים. משנשאל, כמה פעמים סחב מים, הוא נבוך, הפליט בקושי:-"יותר מחמש". אך יתכן שסחב עשר ועתים עשרים פעם. אף לא דרש תשלום בעד סחיבת המים. דבר זה לא היה מעניינו, אלא של אשתו פריידה. היא שערכה החשבונות, ואגב כך, כדרכה, מדברת היתה בגנותו, ומספרת על חייה הקשים עמו ונוטלת המגיע לה. קיץ וחורף, עם שחר, אומרים היו קריאת שמע, וקלמן יעקל נטל את הדליים הגדולים, תלאם על האסל, נשק למזוזה וירד לנהר, מילא אותם מים וחזר העירה. וכך היה הולך וחוזר, ללא עייפות, ומבלי לנוח ומבלי להוציא הגה מפיו. ונתעורר הרושם, שלנצח יהא הוא מהלך אל הנהר לשאוב מים. ואולם, בפתע, הוריד מכתפיו האסל והדליים, ושוב פנה לעבר הנהר, שלא כדי לשאוב מים, אלא – חכה בידו- לצוד בה דגים.אם העלה קלמן יעקל אי פעם דג בחכתו – לא ידע איש. ופריידה? אפשר כן, ואפשר לא. מכל מקום ברור, שהוא לא מכר דגים. עד לשעת הערב עומד היה על שפת הנהר, החכה בידו, ומסתכל במים. ועם בין השמשות חוזר היה אל בית המדרש למנחה מעריב. ובבית המדרש לא הרחיק מעולם לכת מקצה השולחן שניצב סמוך לדלת, ליד שני התנורים הגדולים. וכך, ידיו מורדות, הסתכל בארון הקודש, ולא נע ולא זע. ואך הניע בראש, משל הסכים לדבריו של מישהו- ותו לא. לא "אמן" ולא "ברכו". ובקצהו של אותו שולחן עומד היה גם בימות חג בשעת התפילה. וטליתו הנקייה כמו תלוייה עליו. וידיו מורדות תחתיה, כמו בשעת סחיבת המים, מבלי לנוע, עמד והסתכל."בעליה" לספר התורה לא נתכבד מעולם. לא ידעו, אם יודע הוא לברך על הספר- ולהעליבו לא רצו. ואולם, פעם בשנה, בשמחת תורה, נתכבד בהקפה. הספר בידו, מפסיע היה בשקט, מבלי לפצות פה, כמהורהר. לא שר, לא רקד, לא שמח בספר התורה, ואך הסתכל נכחו-בעיר הכירו אותו היטב. –"סופך להיות קלמן יעקל"- הזהירו אמהות את ילדיהם שהתרשלו –"אינך אלא קלמן יעקל"- נהגו חנוונים לעלוב איש ברעהו. והוא היה מסיים דרך חייו כ"קלמן יעקל" ואיש לא היה מדבר אודותיו, אילולא מעשה שאירע בו:ביום תמוז חם, לעת צהריים, עמד כדרכו ליד הנהר, החכה בידו. והנה נתקרבה לנהר כרכרה ומתוכה ירד סוחר, פשט בגדיו ונכנס למים, להתרחץ. קלמן יעקל לא נתן דעתו על כך, וודאי שלא דיבר עם הזר, ואפשר גם לא הבחין בו. הזר התרחץ, יצא מהנהר, לבש בגדיו – וכשם שבא כך נסע לו ושוב פשטה דממה ליד הנהר, וקלמן יעקל המשיך להסתכל נכחו-בפתע התחילה חכתו נעה כלפי מטה, המצוף עם הפתיון עמה. קלמן יעקל לא נתרגש. הוא ראה בכך סימן, שמן השמים שלחו לו דג. הרים את החכה, הוריד מן הוו דג מכסיף, ושם אותו בסל שניצב לידו. והנה הבחין בשקיק שמוטל היה סמוך לסלו. והוא מהרהר, אם ירים אותו או לא. לא היה להוט ביותר, אולם משיכה נתעוררה בו והרימו. – לא היה זה שקיק זעיר, אלא ניכר וגדוש מטבעות זהב וכסף.-"ראשים מתים"- הרהר, ויש לקברם. חפר בור, שם בו את המטמון, ותקע בו ענף למען ידע מקום הקבורה.אך לא יצא זמן רב, והכרכרה חזרה למקום, ומתוכה יצא הסוחר אחוז יאוש. במקום הזה הוא טבל – ואיבד מטמון של כסף. הוא מחפש ומחפש ומסתכל בקלמן יעקל:-"אבד לי בכאן כסף רב, מטבעות זהב וכסף, אני אומלל".-כסף? לא, כסף לא ראה קלמן יעקל, אלא ראשים. ראשים מתים מצא וקברם.-היכן?- והוא מצביע על הענף התקוע באדמה.הסוחר זונק למקום, ומגלה אבידתו. מלא שמחה פונה הוא אל קלמן יעקל:-ר' יהודי, הצלתני. ונוטל חופן מטבעות זהב ומוסרם לו. – קח! קח! משפחה שלימה הצלת, קח דמי טרחתך!-ראשים, ראשים מתים – לשם מה דרושים הם לי?- ממלמל הוא.הסוחר הנדהם דוחף הכסף לידו, ואומר:-"קח! אין זו גניבה, חלילה. מצוות השבת אבידה היא".-"אך לא ראשים מתים"...מסתכל בו הסוחר כעל מטורף. ואז נסע לרבי ר' אלעזר'ל, סיפר לו המעשה והשאיר בידו הכסף לצדקה.נטל הרבי את הכסף. אין חסרים עניים ונצרכים בעיר. אך המעשה עצמו תמוה היה בעיניו, אולם לא דיבר עליו.לעת ערב, לאחר מנחה מעריב, בא קלמן יעקל במרוצה לרבי:-"מיד לאחר שחזר מן התפילה הביתה, קידמה אשתו פניו בקרדום, ואחת החלטתה – להרגו נפש. בקושי נמלט".שלח הרבי את שמשו לקרוא את פריידה.-היתכן? התיצבת מולו וקרדום בידיך? רצית לרצוח את בעלך? בת ישראל...-רבי, אין בכוחי לשאת עוד – כל חיי מרודים וקשים עמו. לא אוכל לשאת עוד. ואם שלח לו השם אוצר, אין זה נאה לו? אין הוא רוצה בחופן של מטבעות זהב, שנתן לו הסוחר. לא בבעל שכזה אין אני רוצה...הסביר לה הרבי גודל חשיבות של מצוות השבת אבידה. קלמן יעקל עמד בנסיון. לא רצה ליטול שכר תמורת המצווה. וגדול יהיה שכרו בעולם האמת, לאחר מאה ועשרים.-אולם, מה יגיע לי ממצוותיו? מדוע חולפים חיי במצוקה?-אכן בזה הצק אתך, פריידה. ואני פוסק שתבטיח לפריידה מחצית חלקך בעולם הבא. היא סובלת יחד עמך.-אוי רבי – נחרד האיש.והרבי נשאר יושב במקומו. – אין הוא, קלמן יעקל, תם. הוא יודע גודל חלקו בעולם הבא.קם הרבי ממקומו, ניגש אל קלמן יעקל ואמר:-"אמור נא, מי אתה?"והוא כאחד משבקשים להוציא ממנו בהונאה כל היקר לו, ענה:- "רבי, יהא כאשר פסק הרבי- מחצית חלקי בעולם הבא מעניק אני לפריידה". ומיהר לצאת.שקע ר' אלעזר'ל בהרהורים. אם אין הוא, קלמן יעקל, רוצה לומר – אין לאלצו. אולם העיירה כולה כבר ידעה על המעשה, ובעינים אחרות הביטו עליו. שוב לא הלעיגו עליו, והנשים מנחמות היו את פריידה כאשר קבלה על מרי חייה –- "הלא הוא הבטיח לך, לאחר מאה ועשרים"-
