החיים בסוחצ'ב בין שתי מלחמות העולם
חיים יהודים עירוניים, פעלתניים ומלאי חן תססו בסוכצ'וב והעיירה נתנסתה בעליות וירידות בדומה ליהדות פולין כולה.
נודעה סוכצ'וב כקהילה קדומה, כמרכז תורה וחסידות, וכל אשר התרחש בחיי היהודים במדינה נשתקף גם בה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נמלט חלק מתושביה, מחמת אימי השעה והקרבות על גדות הבזורה, לוארשה ונשתקע בה ובמקומות אחרים. ואולם, באו לסוכצ'וב יהודים ממקומות אחרים. היהודים גברו, לאט לאט, על קשיי ההרס שלאחר המלחמה, גילו יזמה פוריה, וביחוד בשדה המסחר והמלאכה.
סוכצ'וב מוקפת כפרים רבים ואוכלוסייתם זקוקה היתה לנעל ולבגד, והיהודים היו לספקיה. כן פיתחו את סחר התבואה. הם היו המתווכים בין העיר לכפר וספקיו העיקריים. פעמיים בשבוע נערכו בעיירה ימי שוק, שהיו, למעשה, ימי חליפין – היהודים שיווקו מוצריהם וקנו מתוצרת הכפר. ועוד ענף אחד היה כולו בידי היהודים: גני פרי, שרבים מבעליהם היו בעלי אחוזות נוצרים עשירים.
עוד בימות החורף הכבד נהגו הגננים היהודים לחכור את גני הפרי. ויש שגם סנדלרים, חייטים ונגרים עבדו בחורף במקצועותיהם, ואילו בקיץ היו לחוכרים של גני פרי אף על פי ששני ענפי הפרנסה כאחד לא הבטיחו להם קיום ברווח.....
חיי הציבור
עם היוצאים את העיר לאחר מלחמת העולם הראשונה היו רבים מאנשי האינטליגנציה ששוב לא חזרו אליה, ובכללם:
א. אלכסנדר זישא פרידמן (בנו של יהושע), מנהיגה של אגודת ישראל, סופר תורני, עסקן צבור מעולה, מראשי גטו וארשה וקרבנותיו.
ב. עוזר ווארשאווסקי (בנו של גדליה) סופר מפורסם (מחברו של הרומן "שמוגלערס" – מבריחים) מהאסכולה של י. מ. ווייסנברג. נתן נפשו במחנה הריכוז ליד פאריס.
ג. פנחס גרואובארד, נדבן ומצנט לספרות, מו"ל ופלקלוריסט.ב-1941 הגיע לאמריקה עם קבוצה של סופרים פליטים ועסקני צבור שם נפטר.
ד. מ.ב. שטיין בנו של הרבי מסוכצ'וב. סופר מחבר הדרמות "ערד און הימל" ("ארץ ושמים) "די חורבה –("החורבה") השתקע בישראל.
ואולם עבודת הצבור לא פסקה. קמה הסתדרות ציונית בראשותם של שמחה גרונדוואג, ברל לויפר, משה לאדזשער (יעקטבטבעץ) וכן בית ספר הראשון "התחייה" הם היו גם יוזמיהם של אגודות שונות לעזרה וסעד.
הגוף הציבורי השני שקם אז בעיירה היה – המפלגה העממית ("פאלקיסטן") ומארגניה וואווע רוזנברג, לוטאק סקוטניצקי ומשה שווארץ (באמריקה). היא ריכזה סביבה יסודות מתקדמים ופועלים, ומלאה תפקיד ניכר בעיירה בתקופה הראשונה שלאחר מלחמת העולם.
הואיל והסתדרות פועלים לא הייתה (זו קמה רק באמצע שנות העשרים) פרץ מאבק בין הציונים לבין הפולקיסטים על כיבוש הרחוב היהודי וראשית ביטוייו במערכת הבחירות הראשונות לעירייה ולקהילה. הפולקיסטים השתלטו גם על הספרייה שחודשה, שעסקנים ציוניים ניהלוה, ומילאה תפקיד נכבד בחיי הרוח של יהודי סוכצ'וב.
אכן, פעילות זו עוררה כוחות רדומים בצבור יהודי ועקרה אותו מקיפאונו. ההתעוררות החברתית החלה יחד עם התעוררות כלכלית בכל ענפי העבודה, המלאכה והתעשייה הזעירה: חייטות, סנדלרות, נגרות, וכובענות. נתרחבו פועלים שכירים בני המקום ובאי חוץ. האוכלוסייה היהודית גדלה: בבחירות לעייריה בשנת 1925 קיבלו היהודים מחצית ממספר הנבחרים 12 מבין 24 משה שווארץ, מנהיג הפולקיסטים, נבחר סגן לראש העיר הפולני מושיקובסקי.
ראשיתה של פעולת התרבות בספריה, שסביבה נתרכז בעיקר הנוער והתנהלו ויכוחים סוערים בבעיות ספרות ותרבות. הוזמנו מרצים מוארשה. נוסדה להקה דרמתית בהנהלתו של נחום גרונדוואג, שהעניקה חדווה והנאה רוחנית ליהודי העיירה ועמדה על רמה גבוהה. הנהלת הלהקה הייתה בלתי מפלגתית ולא סבלה מהפרעות בעבודתה. יושב הראש הראשון היה נחום גרונדוואג, עסקן ציוני, אחר כך שמחה כהן משה שווארץ ויוסף מונה – בלתי מפלגתי.
חיי הצבור והרוח היהודיים התקדמו ושגשגו, עד שחל משבר רוחני בחיי הנוער. אחד הסיבות לכך – חוסר הסיכויים בעיירה, וכן הפיגור שבו הייתה עדיין שרויה העיירה. עדיין נמצאו בה יהודים שעבודה ומלאכה הייתה להם בחזקת בושה וחרפה. והמדיניות האנטישמית מנעה כניסתם של יהודים לעבודות ציבור, לפקידות וכיו"ב. ובנוסף על כך – המשבר הכללי, שלא פסח גם על יהודי סוכצ'וב.
הגיעו ימי העלייה הרביעית. חלק מן הנוער החליט לעלות לארץ ישראל, אולם מהם שחזרו, מאחר שלא יכלו לעמוד בקשיי העבודה והחלוציות. ואילו חלק מן הנוער והאינטליגנציה הלא ציונית ואחרים, עקרו מן העיירה, אם לכרכים או לארצות שמעבר לים בחפשם פורקן לפעלתנותם וכשרונותיהם. כל הגורמים האלה נצטרפו יחד והם שורש המשבר החברתי הרוחני בעיירה. האדישות והייאוש.
הנותרים המשיכו עבודתם וקינאו בעוזבים, רפתה הפעילות הציבורית. הספרייה לא הייתה פתוחה אלא שעתיים כל ערב. ואף על פי כן רכשו כל ספר חדש, המשיכו, שמרו על הניצוץ.
אך ב-1929 נוסד בית החרושת הגדול הראשון בחודאקוב, וכן בתי חרושת קטנים לייצור לבנים ואבק שריפה בסביבה. סייעה לכך גם העובדה, שסוכצ'וב הייתה צומת תחבורה חשוב, אך התנאים בעבודה ובמלאכה היו ירודים ודחוקים. התעוררות הייתה חלה בקרב בעלי המלאכה בעיקר ערב הירידים הגדולים, שנערכו כל יום שלישי לאחר האחד בחודש – ולקראתם הם עמלו לילות שלמים, והיו מקור חשוב לקיומם. לא היה גבול לשעות העבודה. לפנות בוקר אצו לתפילה, וחזרו לעבודה. סעדו חיש מהר ארוחת בוקר – ושוב לעבודה, עד חצות בהפסקה מועטת לתפילת מנחה וסעודת ערבית יחד עם סעודת הצהרים. בבית המלאכה של משה נלסון, למשל, שעבדו בו 8-10 פועלים, היו מתפללים מנחה-מעריב בבית המלאכה עצמו.
שני סוגי פועלים היו בעיירה: שכירים ועובדי בית ("חאלופניקעס") שעבדו בשביל מזמינים ושכרם לפי התוצרת המוגמרת. לעיתים היה מצבו שו עובד הבית קשה וחמור מזה של הפועל השכיר, לפי שהוא עמל ללא שום הגבלה עם אשתו וילדיו.
שבוע תמים ציפו ליום השבת למנוחה, ומיד לאחר ההבדלה חזרו לעמל. בשבת בבוקר מיהרו לתפילה, אם בחברת "תהילים" או בבית המדרש. סעדו שכבו לנוח. ואחרי המנוחה – שוב לבית המדרש ועד למוצאיהשבת.זה היה אורח החיים הקבוע.
והנה, בסוף 1925 או תחילת 1926 התקיימה אסיפת הייסוד הראשונה לארגון עובדים, שנערכה בביתו של פייוול גאלאק. הייתי אז חניך בעבודה אצל משה טעמעס. כמה תום ותמימות הייתה באותה אסיפה! ודאי, המארגנים לא ידעו מה טיבה של אגודה מקצועית וכיצד מארגנים אותה. ואולם האגודה קמה, אם כי באיחור של רבע המאה לעומת ערים אחרות...
האגודה שכרה לעצמה דירה מיוחדת אצל גיטיין. בא מזכיר מוישגרוד וישוגרודזקי שמו, קומוניסט (שעבר ל"בונד עד למלחמה חי בוולוצלווק, ניספה במחנה). המזכיר קיבל שכר, שבא מתשלומי חבר. האגודה התחילה מארגנת לא רק את החייטים אלא גם את הסנדלרים ועובדים בשאר המקצועות ולארגן סקציות מיוחדות. פעולתה התבטאה בארגון שביתות. או קביעת שכר עבודה. על נותן העבודה היה לבוא אל האגודה ולהקיע להסכם עם הועדה המקצועית, שעמדה על קיום התעריף המקובל. לימים נתארגנו גם נותני העבודה והמשא ומתן עדר לנציגי שני הגופים.
