דמויות מיוחדות בקהילת סוחצ'ב




אנשי העם-בסוחצ'ב
שנים חלפו, אך לעיני רוחי עומדים עדיין הטיפוסים והדמויות של עירנו, שזרעו אור על חיינו בעצם חייהם הטהורים ובעבודתם הנאמנה והמסורה יום-יום, לטובת הכלל. הם, העסקנים הצנועים, אנשי העם, עשו הכל לשם מצווה, ללא גאווה והתנשאות ובלא "מרפקים" והוסיפו נופך משלהם לחיים העממיים הנאים שלנו.

פרידמן הירש (שלום צבי) פרידמן- המוהל, הגבאי של חברת קדישא, בעל תקיעה ובעל מכולת
השם פרידמן הירש, כינויו בסוכצ'וב, צלצולו זר. שם נדיר ביותר. ואף הוא עצמו לא היה ברור ומובן כל צרכו. כלפי חוץ – פשטות שבפשטות. קומה ממוצעת פנים צנומות, חסודות, אף מחודד ומארך. למדן מופלג לא היה, וככל יהודי חסיד הלך יום יום לתפילה, חזר, סעד לבו ושב לחנותו ולמסחרו – קנה אצל האכרים חמאה וגבינה, מכר דברי מאפה ומזון, ועם זאת, ניכר ובולט היה בכל פינות חייה של סוכצ'וב, ואף חנותו האפלולית לא היתה פשוטה כפי שנראתה, לכאורה.
בחנות המכולת שלו מוכר היה גם תרופות שונות וכן סגולות למיניהן – עשבים למיחושים שונים, שהגויים בכפר היו מאספים בשבילו והוא עצמו ייבשם. לא אחת נראתה יהודיה בוכיה, פורכת ידיה, אצה אל חנותו של פרידמן הירש לבקש תרופה לחולה. הוא היה מחטט בקופסאות המלאות, עירבב תרופות בתרופות כאלכימאי שמצא את סוד חיי הנצח...
ובמה הוא לא עסק? – הוא היה בעל תפילה, מוהל, גבאי של חברא קדישא, ובעל תקיעה. ודומה, הוא כמו נולד לשמש בכל "התפקידים" האלה.
ארבעים וכמה שנים שימש מוהל בעיירה. כמעט כל ילד יהודי בסוכצ'וב נימול על ידו. כעשיר כעני. כפור וסופת שלג לא עצרוהו – מוהל העיר היה.
חזן מיוחד במינו לא היה, ואף על פי כן עבר עשרות שנים לפני התיבה.
בימים הנוראים נטשה התחרות עליו בין בית המדרש לבית הכנסת.והואיל והוא רצה להניח דעת שניהם, חילק את התפלות: שחרית ותקיעת שופר בבית הכנסת, מוסף בבית המדרש- ביום הראשון, ואילו ביום השני להיפך.
ואולם לשיא עסקנותו עלה במקרה של פטירת יהודי. לאחר שמשה אהרון שולקלאפר הכריז, בשתי דפיקות בפטיש העץ שלו על הפטירה. אץ פרימן הירש אל בית העלמין, בחר קרקע והתחיל מתעסק בטהרת המת. להלבישו תכריכים, בהלוויתו הלך בראש ושם אותו לקבר. וביחוד כשהיה בא יהודי כפרי עם "מתו" או כשנזדמן מת מצווה- או אז היה ראש וראשון למטפלים בו.
והוא סיפר פעם מעשה שהיה:
בליל אפלה שמע בחלום, שדופקים בחלונו ומודיעים לו, שמת מצווה מוטל בדרך בוריסוב. קם ממיטתו, התלבש, הדליק הפנס ויצא לחפש את המת. פתאום הבחין ביהודי המפסיע לקראתו, אף הוא פנס בידו. שואל אותו פרידמן הירש לאן הוא הולך, וההוא מספר, שאף הוא חלם חלום דומה, ושניהם נטלו המת על כתפיהם והביאוהו לחדר הטהרה בבית העלמין.
מיוחד במינו היה פרימן הירש בקהל אנשי החברא קדישא, לא דבק במשקה. גבאי "יבש" היה. אפילו בז' באדר, חגה של חברא קדישא, לא שתה משקאות חריפים. ושיא שמחתו – בשמחת תורה, כאשר מחלק היה, כגבאי של חברא קדישא, נרות ותפוחים אדמדמים לכל ילדי העיר, לדגליהם. מאות ילדים היו באים אליו, והוא טרח ושמח בהם.
והנה, עסקן אציל זה, שמימיו לא רב עם איש, נגרף לבסוף במחלוקת עם חצר סוכצ'וב. וכך נתגלגלו הדברים:
"המניין" הציוני בביתו של שמואל נלסון כתב ספר תורה, והוא הוזמן לסיום הספר ולכתיבת אות. הוא ובנו מנדל נענו להזמנה. קנו אות, ויחד עם כל הציונים בעיירה שמחו בתורה. משחזר – היה בכיסו גם שקל.
עניין השקל הגיע לחצר – ולא סלחו לו על "עבירה" זו. וכאשר בא כמנהגו שנה שנה בתור גבאי של חברא קדישא, והביא בשמחת תורה לשולחן הרבי עוגה, תפוחים אדומים "והבדלה" גדולה לא הניחו לו אנשי החצר להכנס.
המחלוקת בין החצר לבין החבא קדישא נמשכה שנים והם לא נתפייסו אלא לאחר שאחד ממקורבי החצר מת, ונזדקקו להם.
לפשוטי העם בסוכצ'וב היה פרימן הירש כל ימיו עסקן העיר, הגבאי של החברא קדישא, בעל תפילה ומוהל – חביב ומקובל על הכל.
והוא הניח צוואה, בא נאמר, בין היתר, שאת השק ששמים מתחת לראש בקבר ימלאו לא בעפר אלא בקבלות שאסף כל השנים – מישיבות שונות, תרומות, צדקות, יחד עם סכין המילה, ומן הצד האחר – השופר הקטן, המיוחד שלו...

משה אהרן "שולקלאפר"
כל יום, כל בוקר, אף בסופות החורף המשתוללות ובכפור העז, שמעה העיירה פעמיים דפיקותיו שקראו לבית הכנסת : עם שחר ולעת ערב...
בחורף, בטרם עלה השחר, אפלה, והרחובות מוצפים שלג, סולל הוא בהם דרך וממלא חובתו הקדושה. והוא אף היה הראשון לבשר בהלמות פטיש העץ שלו בשורה רעה. נפטר אדם, ונשמעו שתי דפיקות, וצער אחז בבריות. כל אחד פותח דלת ביתו ושואל:
-משה אהרן, מי נפטר?
ואך נשמעת דפיקת פטישו עם שחר, והד נענה לה בכל הבתים, מיד נראים יהודים ברחובות, טליתותיהם תחת בית שחיים, ממהרים לתפילה...
קטן-גו היה ולו זקן זעיר. בקושי נשא רגליו, ואף על פי כן חזר על כל בתי העיר.
שנה אחר שנה. עשרות בשנים דפק הוא באמונה על דלתות היהודים.

מאיר בנימין – הקברן
אך הפסיע מאיר בנימין ברחובות לבוש בקפוטה השחורה, חגור אבנטו, והיה זה אות וסימן שנפטר יהודי.
במקרה זה היה לוגם כוס יי"ש של תשעים אחוז, כדי להתעודד ולהחזיק מעמד עד לאחר הקבורה. אחר כך מיהר אל החברא קדישא והודיע על כך למשה אהרן שולקלאפר, שיקבע מקום לקבר. ולא נח אף רגע. הכין עצים לארון בשביל ה"מת מצוה". וסמוך להלווייה, עבר ברחובות הראשיים, נעמד במקומות מסויימים, נטל זקנקנו וסנטרו ביד ימינו, ובקול חזק הכריז: "מת מצוה!" – סימן שיש כבוד אחרון למת. ביום כזה הוא הוכיח כשרו, זריזותו, מסירותו ולעת הלווייה נטל את קופסת הפח העגולה של צדקה, הנעולה מנעול זעיר, שעליה דבוקה פתק האומר צדקה תציל ממוות – והוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של החברא קדישא.
לאחר הלווייה מתכנסים היו אנשי חברא קדישא ושותים "לחיים" כהלכה. וכאשר מאיר בנימין הפליג קמעה, הסמיקו לחייו, והיה מושך סיפורים שעניינם קבורות ולוויות, כמתהלל "הכל מאיר בנימין"... ולפיכך דבק בו הכינוי :הכל מאיר בנימין
בענינו אנו, הילדים, היו אנשי חברה קדישא בחזקת גיבורים, שאינם חוששים בפני המתים, ואילו הוא, מאיר בנימין, עלה על הכל: - וכי דבר קטן הוא שהוא מהלך יחידי בלילה בבית הקברות, ואין פחד בלבו...
ופעם מצאתי אצלי מטבעות כסף רוסיות אחדות, בנות חמש ועשר קופיקות, כמזכרת ממנו, ממאיר בנימין, שניצול במלחמת העולם הראשונה מפגיעת פגז.
משפחות רבות נשארו אז בעיר על אף הסכנה של החזית המתקרבת והחורבן הגובר בעיר. חנויות לא נפתחו. אנשים ישבו סגורים בבתיהם. גם לקבור מתים אי אפשר היה, לפי שבית העלמין היה בתחום החזית. על כן החליטו לקברם מאחורי בית המדרש, שהגן בפני פגיעת כדורים. יום אחד היו מתים אחדים, ובכללם שני גויים. אך נסתיימה קבורתם, והתחיל מטר של יריות. מיהרנו לחפש מחסה. פגז חלף על פנינו, נגע בלבושו של מאיר בנימין, שרפו והמטבעות שבכיסו הותכו, ואולם הוא ניצול.
אכן, יהודי טוב היה – "הכל מאיר בנימין"...


החצר של משה רכטמאן – הגביר של העיר
על חצרות מלכים שמעתי וקראתי, על סף חצר של "פריץ" פולני דרכתי, לתוך חצר של צדיק הצצתי, וחצר מסוג אחר לגמרי הכרתי, כי גדלתי בה.
חצרו של הדוד משה היתה גם חצר במשמעותה הפשוטה של מלה זו, גם בטוי של אורח חיים, של "נוסח". חזית הבית השתרעה באורך של כ- 25 מטר. שער ברזל כבד היה תלוי בכניסה, פתוח תמיד. משני עברי הכניסה היו שני ספסלים ארוכים, מיושבים כל שעות היום ובעיקר בערבים. הכניסה לחצר היתה מרוצפת עץ ובה שתי דלתות לדירותיהם של שני השותפים: משה רכטמאן ולייבוש גרואובארד. בכניסות אלו השתמשו רק להכנסת אורחים נכבדים ובימי שמחות משפחה. דירתו של הדוד משה היתה מרווחת מאוד וכלל סוכה, בחג הסוכות היו מרימים את הגג במשיכת חבל ושמים עליה סכך. כן היו בה חדר משרד וחדר תפילה.
החידושים הטכניים שמהם התרשמתי אז במיוחד היו: פעמונים חשמליים שפעלו באמצעות סוללות ומכבש להעתקת מכתבים שנכתבו בכתב יד. ביראת כבוד התייחסתי לפסנתר הכנף הגדול המבריק בצבעו השחור ולקופת הברזל הכבדה בעלת שתי הקומות.
מדיירי הבית שמורים בזכרוני במיוחד- קצין המשטרה הרוסי ו"דער קליינער לייבעשל" העגלון בעל הכרכרה שהסיע נוסעים לתחנת הרכבת וממנה. הוא היה נמוך קומה, "הנמוך ביותר" בעיירה, בניגוד ל"הויכן נח" שהיה גבה קומה ביותר. כשנזדמנו שניהם ברחוב היו הבריות אומרים: יום הששי הקצר ושבת הגדול. יהודי חביב וטוב לב. אנו, הילדים, מצאנו עניין גדול יותר בחלק האחורי של הבנין. שם נמצאו האורווה, הרפת, שובך היונים, מחסנים שונים, המכבסה ומרתף הקרח. משם היתה גם הכניסה לגן הפירות המטופח שהשתרע על שטח נרחב.
הדוד משה היה עשיר העיירה- "הגביר". הלא יהודים קראוהו "פאניע-דז'עדז'יצו" – אדוני הפריץ -ונשקו ידו. הוא ניהל עסקים עם השלטונות הרוסיים ועיסוקו עקירת יערות ממשלתיים. העבודה ביער אחד נמשכה שנים אחדות. לידו הוקמה מנסרה מיכנית. הדוד העסיק פועלים לא יהודים רבים. כורתים עצים, עגלונים, עובדי מנסרה ומשיטי העצים על פני הויסלה לדנציג. העובד היהודי היחידי היה בן משפחה ששימש מנהל חשבונות, שלם ומפקח וכינויו "דער שרייבער".
כשנשאל דודי פעם למה אינו מעסיק מנהל חשבונות בעל מקצוע, ענה הוא בחיוך, כי מזה עלול להגיע לידי מסקנה כי העסקים נמצאים במצב של דיפיציט... הדוד נהג לנסוע בכרכרתו המפוארת בת שני גלגלים לכפרי הסביבה בעניני עסקיו, או מחוץ לעיר לשם טיול. בכל נסיעה היה לוקח עמו את רובה הציד בעל שני הקנים. על הרובה היתה גאוותו, כי היה היהודי היחידי בעיר בעל רשיון לרובה. כרגיל היה תלוי בחדר המיטות, מעל למטתו.
באחד מאגפי הבית היו חדרים מיוחדים לאורחים. כשם שידע הדוד לארח פקידי ממשלה רמי מעלה, או קצינים, כן ידע לאכסן בביתו תלמיד חכם או רבי עובר אורח. הוא תמך בקביעות בבית הרבי ר' אבהמ'לע (בורנשטיין) ובישיבה. בעד מעשהו זה הוענק לו עיטור של זהב והועלה ל"סוחר מדרגה (גילדה) ראשונה" בן שחלה עליו חובת גיוס לצבא שוחרר, ותעודת השחרור המלא ("כרטיס לבן") הובא אליו הביתה. בשבת שלאחר כך נערך קידוש במנין ומסיבה בבית ועל המשפחה הומטרו ברכות "מזל טוב" לרגלי "שחרורו" של הבן.
שנה שנה היה הדוד נוסע עם רעייתו למעינות המרפא בצ'כוסלובקיה, או בגרמניה.
כשהשיא הדוד את בנו ברוך, הוזמנו לחתונה להקות אחדות של כלי זמר ובדחנים מן המובחרים שבמדינה. מספר האורחים הגיע למאות. כולם אוכסנו בבית מלון גדול לכל שבעת ימי המשתה. לרשותו של כל אורח הועמד משרת מיוחד. כל מסיבה של שבע הברכות דמתה למשתה החתונה: מדענים ויינות, ריקודים ונגינה, בדחנים וכו'. ולא נלאו מלספר ולחזור עליהם, עד שבא מאורע אחר לענות בו...
אחרי כן התחילה לפקוד את הבית תקופה של פגעים ואסונות, כמחלתו של הדוד, בריחת הבת רבקה אל אהובה לחוץ לארץ ומותה כעבור שנה, בשעת לידה, בבית הוריה. אי הסכמת הבן הצעיר פנחס אליהו לשאת את אחותו החורגת חנה ועוד. לכל אלה נוספו, כמובן, פרעות המלחמה.