הגימנסיה העברית (רחוב Sienkiewicza 79)
ההיסטוריון א.ש. הרשברג, שהיה גם המפקח הפדגוגי של הגימנסיה, כותב עליה את הדברים הבאים: "הגימנסיה העברית היא היהלום שבכתר החינוך היסודי והתיכוני אשר בביאליסטוק. נכללים בה כל יסודות החינוך היהודי, מטרתה לגדל יהודי גאה, אדם מודרני ובעל הכרה לאומית אנושית."
את הגימנסיה הקימו, ביוזמתם הפרטית, חמישה עסקני ציבור:
- מנחם מנדל קפלן, שהיה חבר ועד הקהילה, שופט בית המשפט העירוני, יו"ר החברה קדישא והנהלת בית היתומים.
- ד"ר משה קצנלסון, רופא, מנהל קופת גמילות חסדים וחבר מועצת העיר.
- אליעזר כהנא, חבר הנהלת בית החולים היהודי.
- ליפא פאט, ממייסדי "המזרחי" בפולין ומקים רשת בתי הספר הדתיים העבריים "תחכמוני" באזור ביאליסטוק.
- ד"ר משה זימן, רופא, עסקן ומנהל בית החולים היהודי.
ב-1919 הוזמן אליעזר קררי, יליד לבוב, לביאליסטוק כדי לנהל את הגימנסיה. הגימנסיה נפתחה ב-9.11.1919 ושמה הראשון היה "מדרשת תרבות". קררי ניהל את הגימנסיה עד שהסובייטים כבשו את ביאליסטוק ב-1920. שפת ההוראה בגימנסיה הייתה עברית.
באמצע שנות העשרים עמד מספר תלמידי הגימנסיה על כ-500 תלמידים ובשנות השלושים כ-600. בשנות השלושים הוקמו בגימנסיה מעבדות לפיסיקה, לכימיה, לגיאוגרפיה וחוגים למלאכת יד לבנות ובנים. בשנת 1934 הונהגו בגימנסיה אימונים טרום צבאיים לבני הכיתות השישית והשביעית.
לימים הייתה הגימנסיה אחד מבתי הספר החשובים בפולין. טובי המורים לימדו בגימנסיה. אחד מהם היה המורה להיסטוריה שמעון דתנר (Szymon Datner). שמעון דתנר איבד את אשתו ובתו באחת האקציות מגטו ביאליסטוק.
דתנר עצמו הנהיג קבוצת לוחמים יהודים, שעזבו את הגטו ליערות. עם סיום המלחמה תעד דתנר את "המלחמה לחיסול גטו ביאליסטוק". בסוף שנות הארבעים עבר דתנר לעבוד במכון ההיסטורי היהודי בווארשה. דתנר נפטר ב-1989 ונקבר בבית הקברות היהודי בווארשה.
מבין בוגרי הגימנסיה המפורסמים: יצחק (יזרניצקי) שמיר וחייקה גרוסמן.
בתקופת הכיבוש הסובייטי (1941-1939) הוסב שם הגימנסיה ל"בית ספר מס' תשע", שפת ההוראה הייתה יידיש וחל איסור על שימוש בשפה העברית.
