.
את תולדות מערך הסיעוד היהודי בימי מלחמת העולם השנייה ניתן לחלק לארבע תקופות:1 ספטמבר 39 ועד מאי 40: תקופה שבין כיבוש לודז' ועד סגירת גטו.
2 מאי 1940 ועד ספטמבר 1941: תקופת "אוטונומיה"
3 ספטמבר 1941 ועד ינואר 1945: גטו לודז' הפך למחנה עבודה.
תקופה ראשונה- תקופה שבין כיבוש לודז' ועד להקמת הגטו: בהתאם לצוו גרמני החל מאחד בנובמבר 1939 העירייה הפסיקה רשמית לדאוג לצרכי יהודים. מאז ואילך הייתה הקהילה אחראית בלעדית למתן כל השירותים כולל אשפוז בבתי חולים ובמוסדות סיעודיים. כבר באוקטובר, כאשר התגלו בשכונות יהודיות מקרי מחלות מדבקות, התגייסו הרופאים הד"ר דוד הלמן והד"ר ליאון שיקר לייסד "מחלקת הבריאות".
המחלקה, ברוח מוסדות סיעוד שתרם המלחמה, הקימה והפעילה בתי חולים, תחנות לעזרה ראשונה, מרפאות, אמבולנסים, מערך ביקורי בית, תחנה לחולי סוכרת, טיפת חלב, תחנת מעקב למניעת שחפת בילדים, חנויות עם אוכל דיאטטי, בית אבות ומדור סניטרי. המייסדים גייסו לעזרתם את כל הרופאים היהודים שנשארו בעיר, ופנו לבעלים של בתי מרקחת שהסכימו לספק כמות תרופות חינם לנצרכים. הקהילה שלמה תשלומים נמוכים לרופאים ורוקחים בעבור הטיפול באוכלוסיה היהודית. ליהודים הותר להתאשפז רק בבית החולים היהודי ע"ש פוזננסקי ובית היולדות שלידו (רח' סטרלינג Sterlinga). שני המוסדות מומנו ע"י הקהילה.
במרץ 1940, תרם גטואיזציה נשלחו חולים פסיכיאטרים מבית החולים פוזננסקי ליעד לא ידוע.
תקופה שנייה- האוטונומיה: עם המעבר לגטו בשכונת Baluty היה ברור שצריך לערוך מבצע ניקוי יסודי של השכונה הענייה והמוזנחת בה רוכז הגטו. ביוזמת מחלקת הבריאות נערך בתחילת אפריל 1940 מבצע רחב ממדים בשכונת שבמהלכו סולקה אשפה, נוקו בורות שופכין, נסרקו מרתפים ועליות גג מהם הוצאו חומרים דליקים ופסולת אחרת שהצטברה.
מימון לפעולות הקהילה בא מכספים שגויסו מתושבי העיר, שנשלחו לגטו ע"י יוצאי לודז' ששהו בסוסנוביץ וע"י תרומות ג'וינט שהגיעו מליסבון בתווכו של משה מרין, ראש "מרכז מועצות הזקנים היהודיות" בשלזיה העלית המזרחית. אזור זה סופח לרייך אך לא הוקמו בו גטאות עד 1943. משה מרין ביקר בגטו לודז' באוגוסט , 1940 , הביא איתו סכומי כסף גדולים. בהמשך שלח סכום כסף נוסף לכסוי גרעון של הקהילה.
בראש מחלקת הבריאות ששכנה ברח' לגבניצקה 34/36 Lagewnicka עמד דר' ליאון שיקר. הוא זכה להערכה רבה וב-17 לינואר 1941 מונה לסגנו של מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט. לתפקיד לא הייתה סמכות ממשית בגלל מדיניות ריכוזית של רומקובסקי. במאי 1941 התפטר דר' ליאון שיקר על רקע סכסוך עם אחיו של רומקובסקי , יוסף, ובמקומו מונה דר' ויקטור מילר ששימש בתפקיד עד חיסול הגטו. בראש מחלקה עמדו מנהל וסגנו, שניהם רופאים ומנהל אדמיניסטרטיבי. לידם פעל גוף מייעץ של 12 רופאים. הפורום התכנס פעם בשבוע ודן בעיני בריאות שוטפים. בנוסף פעל גוף של 5 חברים שהיו אחראים על מגזרים שונים: בתי חולים, מרפאות, תחנות עזרה ראשונה, בתי מרקחת ותברואה.
רופאים בגטו-רבים מהרופאים היהודים היו מגויסים לצבא פולין, ברחו, נאסרו או גורשו מהעיר. בתקופה סגירת הגטו היו בו 94 רופאים, 464 אחים ואחיות, 61 רופאי שיניים, 481 מרפאי שיניים. עד סוף 1941 הצטרפו עוד 97 רופאים: 15 רופאים הביא רומקובסקי מוארשה עם משפחותיהם אחרי ביקורו שם בספטמבר 1940. אותם רופאים ענדו סרט שרוול כנהוג בגנרל גוברנמן למרות שיתר תושבי גטו לודז' ענדו טלאי צהוב. רופאים אחרים הגיעו עם משלוחי יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה. כל הצוותים הרפואיים היו עובדי קהילה וממנה קבלו את משכורתם. לרופאים מותר היה לעסוק ברפואה פרטית.
בית הספר לאחיות- בשנים 1941-1942 פעל הגטו בית ספר שהכשיר כמה מאות אחיות . לא ידוע על טיב הכשרה.
בתי החולים- עם סגירת הגטו יהודים היו תלויים לחלוטין בגרמנים בכל דבר כולל אספקת מזון. למרות החלטה לספק כמויות מזון בהתאם לסטנדרט לאסירים, בפועל סופק הרבה פחות ובמהרה התפשטה מחלת הרעב ואיתה מגפות. היה זה סוף החורף, תקופת הפשרת שלגים והייתה סכנה רבה להתפרצות מגפות. צפיפות וקור פגעו קשות בבריאותם של תושבי הגטו. שחפת קטלה משפחות שלימות –'שחפת דוהרת'. אחרי מאמצים רבים אישרו הגרמנים פתיחתם של שני בתי חולים: אחד ברח' וסולה Wesola למחלות מדבקות ( תרם מלחמה בית החולים היהודי לחולי רוח) ב-17/07/1941 נשלחו חולים פסיכיאטרים מבית החולים ליעד לא ידוע. ושני ברח' דרבנובסקה 75 Drewnowska , ביה"ח II למחלות פנימיות . תרם המלחמה היה זה בית החולים עבור פועלי בית החרושת של פוזננסקי.
לאחר סגירת הגטו, בעקבות מגיפת טיפוס הוקם בית חולים נוסף ברח' לגבניצקה 34/36 Lagewnicka. היה זה בית החולים המרכזי בגטו, מספר I . רוכזו בו מחלקות לרפואה פנימית, גינקולוגיה ויולדות, ילדים, אף אוזן וגרון, כירורגיה, עיניים, עור ואורולוגיה. היו בו 500 מיטות. בבניין זה שכנה "מחלקת הבריאות" ודירתו של חיים רומקובקי. לכאן הועבר ציוד בית החולים ע"ש פוזננסקי שנשאר מחוץ לגטו. גרמנים הערימו מכשולים רבים בהעברת מכשור רפואי, תרופות , חומרי ניקוי וחומרי בניין לשיפוץ מרפאות, בתי מרקחת ובתי חולים.
באפריל 1940 פרצה מגפת טיפוס . מתוך חשש מפני התפשטות המגפה, גרמנים אישרו הקמת מחלקת חיטוי וארבעה בתי מרחץ. עם סגירת הגטו היו בשטחו שלושה בתי חולים, חמישה בתי מרקחת, שלוש מרפאות ותחנת עזרה ראשונה. בהמשך גדל מספר בתי החולים לחמישה ואפילו לשבעה. היו בהם 1337 מיטות. ב-1942 גדל מספר המיטות ל-2100.
בין בתי החולים שנוספו היה בית החולים לילדים במרישין ברח' Okopowa 119 בו אושפזו ילדים ממוסדות חינוך. במקום פעלה מרפאה לילדים, בית החלמה ובית יתומים. בראש המדור עמדה דר' סימה מנדלס Sima) Mandels Salomea (. במסגרת טיפול בילדים הושם דגש מיוחד על היגיינה אישית. פעם בשבוע נערכה רחיצה כללית והוחלפו לבנים.
בשנתיים הראשונות קיבלו מאושפזים בבתי החולים מזון משופר והתורים לאשפוז היו ארוכים. ב-1942 עקב הרעב הכבד חלה הרעה ניכרת במזון שסופק לבתי חולים.
מרפאות בגטו- ב-1942 פעלו בגטו 5 מרפאות: מרפאת ילדים, מרפאה למחלות מין בה נבדקו 150 פרוצות שעבדו בגטו עד פברואר 1942, מרפאת שיניים, מרפאת רנטגן בה טופלו 135191 בני אדם בהקשר למחלת שחפת ומרפאת סוכרת. לא כל המרפאות פעלו כל זמן קיום הגטו.
בנוסף פעלה תחנה לבריאות האם והילד.
תחנה לעזרה ראשונה- ב-1941 הוקמה תחנה לעזרה ראשונה אשר השתמשה בשתי כרכרות ועגלה אחת כאמבולנסים. ע"פ רישומים אנשיה נתנו שירות ל-38817 בני אדם. הייתה זאת עבודה מסוכנת מאד בגלל ירי השוטרים על האנשים בלילות.
מדור לתברואה בבתי ספר- הועסקו במדור 6 רופאים, 2 רופאי שיניים ו-8 אחיות. כולם עסקו ברפואת- מנע ובחינוך להיגיינה אישית.
בתי מרקחת- ב-1941 פעלו בגטו 7 בתי מרקחת ומחסן תרופות מרכזי. אם בתחילה אספקת התרופות הייתה נסבלת המצב הלך והחמיר והיה מחסור כבד בתרופות, מזרקים וחומרי חבישה. תרופות ניתן היה להשיג בעזרת קשרים וכסף רב, בד"כ התרופות הוברחו לגטו. גדול במיוחד היה סבל בגלל חוסר ויטמינים. הייתה דרישה מיוחדת לויטמין D ששווק בצורת Vigantol. מחירו בשוק השחור הגיע ל-100 מארק. תקופה מסוימת ב-1943 סופק לאוכלוסיה ע"י מדור מיוחד 'זונדראובטיילונג' בניהולו של יהודי סוכן גסטפו בשם גרטלר. גרטלר ניסה בדרך חלוקת המזון ותרופות לזכות באהדת הציבור על חשבון רומקובסקי ולהשתלט על יודנראט.
הרופאים והאחיות עבדו שעות ארוכות שהלכו והתארכו עם התדרדרות מצב הבריאות של שוכני הגטו. לא היה מספיק רופאים ואחיות בגטו ולכן שעות עבודה הגיעו כדי 12 שעות. ב-1/12/1940 פרצה שביתת אחיות. רומקובסקי הגיב בחריפות רבה. משטרת הגטו סגרה כל מבואות בתי החולים, מקצת השובתים ובני משפחותיהם נאסרו ואף גורשו. ב-3/12/1940 הודיע רומקובסקי לכל הצוות הרפואי על צווי חרום שחייבו התייצבות לעבודה. סרבנים היו צפויים למאסר של 3 חודשים. רומקובסקי לא הסכים לקצר שעות העבודה אבל העלה את משכורתם של הצוותים הרפואיים ונתן להם תוספת מרק במטבח מיוחד ששכן ברח' Lagewnicka 1 .
מחלת השחפת- בלודז' התעשייתית והפרולטרית, שחפת הייתה נפוצה אך בתנאי הגטו והרעב המחלה הגיעה לממדי המגפה. המושג 'שחפת דוהרת' היה שגור בפי כל. תמותת אנשים גדלה פי 26 לעומת התמותה מהמחלה ב-1936 ופי 6.5 מזאת שהייתה בקרב אוכלוסיה פולנית בשנות המלחמה.
בישיבה שנערכה ב24/03/1941 בהשתתפות רומקובסקי ו-14 רופאים בכירים היה דיון על דרכים לעצירת התפשטות המחלה. דר' סימה מנדלס, מנהלת ביה"ח לילדים במריסין אמרה ש-50% מתינוקות נגועים במחלה. אחרים טענו שמרבית ילדים מעל גיל 7 נגועים. היה ברור שרק תזונה משופרת תמנה את ההתפשטות. באפריל 1941 היו בגטו 30000 חולי שחפת – כ-20% מכלל האוכלוסייה.
חוסר ויטמינים- החל מ-1941 תת תזונה ומחסור חמור בויטמינים היו הגורם השלישי לתחלואה ותמותה בגטו אחרי רעב ושחפת. המחלה התבטאה בירידה גדולה במשקל והתנפחות איברים, בעיקר רגליים, אפתיה ומוות. ב-1941 מתו כ-18.6% תושבים מתת תזונה. במיוחד נפגעו קשישים ותינוקות רכים. אחוז התמותה היה גבוה בקרב פליטים שהגיעו לגטו. בסה"כ מתו בגטו 43743 בני אדם- יותר מ-21% מכלל 204800 יהודי גטו. אחוז התמותה בגטו לודז' היה הגדול בין גטאות פולין.
צוענים בגטו לודז'- בין 5-9/11/1941 הובאו כ-5000 צוענים לגטו. הם שוכנו בתנאים בלתי נסבלים ברח' Wojska Polskiego 84 . תוך זמן קצר פרצה במחנה מגפת טיפוס הבהרות שבה מתו 719 בני אדם. רופאים יהודים הובאו למחנה כדי לטפל בחולים. דר' מוטוביץ' תיעד את המצב. הוא התלווה ללינסן, הממונה הגרמני, והצטווה לדווח על טיב המגיפה. כתגובה לדווח, ינסן הוציא אקדח וירה בשני חולים. מאוחר יותר נדבק במחלה ומת בסוף דצמבר 1941. לרופאים יהודים לא נתנו כל תרופות לטיפול. חלקם נדבקו ומתו מהמחלה. המתים הרבים נקברו בבית עלמין יהודי. המגיפה זירזה את חיסול המחנה. שילוחי צוענים לחלמנו, שהחל לפעול, התחילו בסוף דצמבר והמחנה חוסל בין 5-12 בינואר 1942.
תקופה שלישית- הגירוש , הגטו הופך למחנה עבודה ובהמשך למחנה ריכוז: ב-1/09/1942 הקיפו הגרמנים את כל בתי החולים, העמיסו, לעתים ממש השליכו באופן ברוטלי, את כל החולים על משאיות והובילו אותם למחנה המוות בחלמנו. נשארה רק מחלקה של מחלות מדבקות. תפקיד בנייני בתי החולים שונו לרסורטים. ב-5/09/1942 ועד 12/09 נאספו וגורשו כל הילדים מתחת לגיל 10 וכל הקשישים מעל גיל 65. את הגירוש, השפארה, החלו לבצע שוטרים יהודיים ע"פ רשימות מוכנות מראש. לשוטרים התלוו רופא ואחות שהחליטו את מי מבין החולים יש לקחת. קצב האסוף היה איטי מדי ולכן כבר ב-7/09 נכנסו גרמנים אשר ביצעו את הגירוש בעזרת משטרה יהודית.
הגטו הפך למחנה עבודה. במחנה עבודה אין חולים. לכן מערכת הבריאות הצטמקה מאד ומרבית עובדיה פוטרו.
באוקטובר 1942 פרצה מגפת טיפוס המעיים, וכ-5000 איש חלו. בשל החשש מהתפשטות המגיפה אישרו הגרמנים להקים 2 בתי חולים ובהם 450 מיטות: ברח' דבורסקה 74 Dworska ביה"ח למחלות מדבקות בבניין ששימש עד ספטמבר 1942 כבית אבות ממנו גורשו הקשישים בשפארה. בית חולים הזה שימש גם את הילדים הפולנים ששהו במחנה בשולי הגטו. בית החולים שני ברח' טוקרסקה Tokarska שימש כבית החולים הכירורגי.
בנובמבר 1942 אורגנה מחדש מחלקת הבריאות ששוכנה ברח' לגבניצקה 25 Lagewnicka. הגטו חולק ל-40 אזורים. בכל אזור גרו 1000 עד 2500 בני אדם. לכל אזור נקבע רופא אחראי שטיפל בחולי האזור במרפאה וערך ביקורי בית.
במחצית השנייה של תקופת קיום הגטו הפכו המפעלים למוקד החיים. בכל מפעל בו עבדו יותר מ-1000 פועלים הועסק רופא ואחות שהיו ממונים על בריאותם ועל הגיינה.
בשתי שנות קיומו האחרונות פעלו בגטו שני בתי חולים, שתי תחנות עזרה ראשונה, שתי מרפאות מרכזיות בהן רוכזו רופאים מומחים, תחנה לטיפול בחולי שחפת, מכון רנטגן, כמה בתי מרקחת, תחנה לבידוד חולים מידבקים, תחנה לייעוץ לתינוקות ושתי מעבדות. הצוות הצטמצם ל-900 עובדים, מתוכם כ-150 רופאים.
חולים כרונים שלא נמצא להם מקום בבתי החולים טופלו ע"י אחיות בבית. הן דאגו גם לאספקת אוכל לאותם החולים וביצעו עבודות שונות בבית. מערכת זאת פעלה עד אפריל 1944.
עקב הטראומה והפחדים בעקבות פינויים של בתי החולים בספטמבר 1942, נמנעו רבים מאשפוז. מרבית
החולים העדיפו לקבל טיפול בבית או במפעל.
ממקורות שונים עולה שמערכת הבריאות בגטו הייתה ברמה גבוהה אולם הרעב הכבד ומחסור חמור
בתרופות חיבלו במאמצי צוותי רפואה לעזור לפונים הרבים.
אחרי חיסול גטו לודז' באוגוסט 1944 בבניין ביה"ח ברח' לגבניצקה שוכנו כ-600 בני אדם. היו ביניהם
'מכובדים' רבים ו-37 ילדים. באוקטובר 1944 נשלחו אנשי הקבוצה למחנות עבודה. רובם שרדו.
בניין ביה"ח קיים היום במצב הזנחה קשה.
אתרים לסיור
שרדו מספר בניינים אשר שמשו כבתי חולים בתקופות שונות של קיום הגטו:
• בית חולים מס' 1 מתקופה תרם השפארה ברח' לגבניצקה Lagewnicka 34/36 . אפשר לסייר בסביבתו בהמשך לסיור בכיכר בלוטי.
• בית החולים מס' 2 מתקופה תרם השפארה ברח' דרבנובסקה Drewnowska75 . מרוחק ממסלול מרכזי בסיור בגטו. הוא נמצא ממש בשולי הגטו כאשר צד אחד של הרחוב היה בתחום הגטו וצידו השני מעבר לגדר.
• בית החולים מס' 4 מתקופה שבה הגטו הפך למחנה עבודה וריכוז ברח' מיצקביצ'ה Mickewicza, ביה"ח כירורגי. לשעבר רח' Tokarska. נמצא בקרבת בית חולים ברח' לגבניצקה.
• בית החולים למחלות מדבקות מתקופה בה הגטו הפך למחנה עבודה וריכוז ברח' אורגניזציי וין 74 Organizacji Win . לשעבר רח' Dworska 74. נמצא בקרבת מחנה הצוענים.
איך מגיעים
אם הגענו ברכב פרטי, כדאי להחנות את הרכב בקרבת ארמון פוזננסקי, הנמצא ברחוב אוגרודובה 15 Ogrodowa פינת זאכודניהZachodnia. נתחיל את הסיור בבית החולים סטרלינגה הנמצא בפינתPolnocna Sterlinga.
אם הגענו ברכב פרטי, כדאי להחנות את הרכב בקרבת ארמון פוזננסקי, הנמצא ברחוב אוגרודובה 15 Ogrodowa פינת זאכודניהZachodnia. נתחיל את הסיור בבית החולים סטרלינגה הנמצא בפינתPolnocna Sterlinga.
אם הגענו מוורשה או קרקוב לתחנת הרכבת 'מערב' נוכל להגיע למרכז העיר או לבית החולים סטרלינגה בתוך כמה דקות בעזרת מונית במחיר כ 20 זלוטי, או עם אוטובוס שיביא אותנו לא הרחק מארמון פוזננסקי.קישורים
ארנולד מוסטביץ, שולמית וולנר בעברית.
