לפני המלחמה
לודז' היוותה מרכז חשוב של תרבות וחינוך יהודיים. בעיר התפתחו מוסדות חינוך רבים, אשר כללו בתי ספר ברמות של גן, בית ספר יסודי, גימנסיות ובהן הגימנסיה העברית הראשונה בפולין, שנוסדה בשנת 1912 וסמינרים. הם הושפעו באופן בולט מההתפלגות החברתית-פוליטית של האוכלוסייה היהודית. כך למשל בית ספר "יבנה" היה בהשפעה ציונית ורוב המקצועות נלמדו בעברית; מספר בתי ספר השתייכו לזרם הבונדאי ושפת הלימוד בהם הייתה יידיש; בבית הספר של פועלי ציון על שם בורוכוב לימדו הן בעברית והן ביידיש; ב"תחכמוני" של "המזרחי" לימדו בעברית. בעיר פעלו מוסדות תורניים- בעיקר "תלמודי תורה" – וגם בית ספר וסמינר לבנות "בית יעקב", אשר נוהלו על ידי אגודת ישראל.
בלודז' התנהלה פעילות תרבותית מגוונת, שקיבלה ביטוי בתחומים שונים. בין מוסדות התרבות הבולטים ניתן לציין את הספריות על שם גרוסר ובורוכוב; התיאטרונים "הגדול" ו"סקאלה" שנקרא היום "התיאטרון החדש" ברחוב Wieckowskiego 15 שהציגו ביידיש, ובנוסף לכך התיאטרונים הסאטיריים "עזאזל" ו"אררט" בו הופיעו שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, שברבות הימים הפכו לצמד הקומיקאיים היידישאיים מן המפורסמים בעולם וראו אור עיתונים ומגזינים רבים ובשפות שונות. כך למשל ביידיש ההופיעו היומונים "לאדזער טאגבלאט" בעל הקו הציוני ו"לאדזער פאלקסבלאט" עם נטייה בונדאית, כתב העת, כיאה לעיר התעשייה הראשית של פולין, שבה היהודים מילאו תפקיד חשוב ביותר, "אילוסטרירטער פוילישער מאנטשעסטער" [מאנצ'סטר הפולנית מאוירת] שעסק בעיקר בנושאי חברה ומשק וביטאונים רבים אחרים. בפולנית הופיעו Republika ו Glos Poranny "קול הבוקר" ועוד אחרים בעברית. בעיר פעלו מועדוני ספורט כמו "בר כוכבא", "הכוח", "קדימה", "שטרן" [כוכב] ואחרים . מלודז' יצאו אנשי רוח בעלי שם וביניהם המשוררים יצחק קצנלסון שלאחר המלחמה אף כונה "משורר השואה", משה ברודרזון, יעקב כהן ודוד פרישמן; הציירים יעקב "יאנקל" אדלר, ארתור שיק וליאופולד פיליכובסקי; הפסנתרן הדגול ארתור רובינשטיין והמדענים אהרון ואפרים קציר "קאצ'לסקי", מהם אפרים הגיע לכהונה של נשיא מדינת ישראל.
בתקופת השואה
הכיבוש הגרמני של העיר גרם להפסקת חיי הרוח של היהודים. בצווים שהוציא הממשל בזה אחר זה נאסרה כל פעילות של חינוך ותרבות, והמוסדות הקשורים בה נסגרו באופן מוחלט ובאופן דומה זה הוחל גם על מגזרים אחרים של חיי החברה וגם נגזר על היהודים בשאר הערים בפולין.
עם כניסת היהודים לגטו החלה בהדרגה להתחדש הפעילות התרבותית והחינוכית. היא נעשתה נוכח השאלה המוסרית כבדת המשקל, שעלתה, ולעתים במלוא החריפות, גם בגטאות אחרים והיא: האם ייתכן לנהל חיי רוח בסביבה של רעב, אימה ומוות, כאשר עשרות אלפי יהודים כבר אינם בחיים ומעשי הרצח הגרמניים נמשכים כדבר של יום ביומו. והאם יוכלו אנשים, הן מבחינה רגשית והן מבחינה פראקטית, לקיים חיי תרבות ובידור, כאשר יקיריהם נקרעו מהם והם עצמם עומדים כל רגע לפני סכנת מוות? הציבור הרחב הביע התנגדות נמרצת לכך, ובמיוחד מחה בחריפות נגד המופעים התיאטראליים והמוסיקאליים. הגישה השוללת הזו השתנתה תוך זמן קצר ואנשי הגטאות מצאו בפעילות התרבותית על סוגיה מפלט למדווים, רגעי שכחה ממצבם הנורא, עידוד ותקווה לעתיד, גם אם לזמן קצר. היא גם סייעה לעשרות אמנים לקבל תעודות עבודה ובכך הצילה אותם ואת בני משפחותיהם ממוות מיידי ושכר קטן ככל שהיה.
בלודז' התנהלה פעילות תרבותית מגוונת, שקיבלה ביטוי בתחומים שונים. בין מוסדות התרבות הבולטים ניתן לציין את הספריות על שם גרוסר ובורוכוב; התיאטרונים "הגדול" ו"סקאלה" שנקרא היום "התיאטרון החדש" ברחוב Wieckowskiego 15 שהציגו ביידיש, ובנוסף לכך התיאטרונים הסאטיריים "עזאזל" ו"אררט" בו הופיעו שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, שברבות הימים הפכו לצמד הקומיקאיים היידישאיים מן המפורסמים בעולם וראו אור עיתונים ומגזינים רבים ובשפות שונות. כך למשל ביידיש ההופיעו היומונים "לאדזער טאגבלאט" בעל הקו הציוני ו"לאדזער פאלקסבלאט" עם נטייה בונדאית, כתב העת, כיאה לעיר התעשייה הראשית של פולין, שבה היהודים מילאו תפקיד חשוב ביותר, "אילוסטרירטער פוילישער מאנטשעסטער" [מאנצ'סטר הפולנית מאוירת] שעסק בעיקר בנושאי חברה ומשק וביטאונים רבים אחרים. בפולנית הופיעו Republika ו Glos Poranny "קול הבוקר" ועוד אחרים בעברית. בעיר פעלו מועדוני ספורט כמו "בר כוכבא", "הכוח", "קדימה", "שטרן" [כוכב] ואחרים . מלודז' יצאו אנשי רוח בעלי שם וביניהם המשוררים יצחק קצנלסון שלאחר המלחמה אף כונה "משורר השואה", משה ברודרזון, יעקב כהן ודוד פרישמן; הציירים יעקב "יאנקל" אדלר, ארתור שיק וליאופולד פיליכובסקי; הפסנתרן הדגול ארתור רובינשטיין והמדענים אהרון ואפרים קציר "קאצ'לסקי", מהם אפרים הגיע לכהונה של נשיא מדינת ישראל.
בתקופת השואה
הכיבוש הגרמני של העיר גרם להפסקת חיי הרוח של היהודים. בצווים שהוציא הממשל בזה אחר זה נאסרה כל פעילות של חינוך ותרבות, והמוסדות הקשורים בה נסגרו באופן מוחלט ובאופן דומה זה הוחל גם על מגזרים אחרים של חיי החברה וגם נגזר על היהודים בשאר הערים בפולין.
עם כניסת היהודים לגטו החלה בהדרגה להתחדש הפעילות התרבותית והחינוכית. היא נעשתה נוכח השאלה המוסרית כבדת המשקל, שעלתה, ולעתים במלוא החריפות, גם בגטאות אחרים והיא: האם ייתכן לנהל חיי רוח בסביבה של רעב, אימה ומוות, כאשר עשרות אלפי יהודים כבר אינם בחיים ומעשי הרצח הגרמניים נמשכים כדבר של יום ביומו. והאם יוכלו אנשים, הן מבחינה רגשית והן מבחינה פראקטית, לקיים חיי תרבות ובידור, כאשר יקיריהם נקרעו מהם והם עצמם עומדים כל רגע לפני סכנת מוות? הציבור הרחב הביע התנגדות נמרצת לכך, ובמיוחד מחה בחריפות נגד המופעים התיאטראליים והמוסיקאליים. הגישה השוללת הזו השתנתה תוך זמן קצר ואנשי הגטאות מצאו בפעילות התרבותית על סוגיה מפלט למדווים, רגעי שכחה ממצבם הנורא, עידוד ותקווה לעתיד, גם אם לזמן קצר. היא גם סייעה לעשרות אמנים לקבל תעודות עבודה ובכך הצילה אותם ואת בני משפחותיהם ממוות מיידי ושכר קטן ככל שהיה.
התיאטרון והתזמורת - כמו גם מגזרי תרבות אחרים, היו בשליטה מלאה של ראש הגטו. לרומקובסקי היה עניין רב בקיומם ופיתוחם, הן כאמצעי לשמירת ועידוד הרוח של האנשים המדוכאים והמתוסכלים של הגטו והן לשם העלאת קרנו בקרב הציבור בתור "אפוטרופוס רוחני". התיאטרון, שהתבסס על טקסטים ולחנים מקומיים שבמידה רבה שיקפו את הנעשה בגטו, סבל מפיקוח חמור ומסנקציות בהם נקטו רומקובסקי ואנשיו, והצגות הרוויו (נעדרו הצגות אחרות כמו מחזות שלמים או דרמות) חסרו את העוקצנות והביקורת המושחזת על המתחולל מסביב, שהם לב לבה של הסאטירה וההומור המתוחכם. שלא כמו בגטאות אחרים, ובמיוחד גטו וילנה, שבו ניתנו הצגות קלאסיות מלאות ומופעי הרוויו העזו ללעוג, בגלוי או במרומז, גם למנהיגי הגטו וגם לגרמנים, ושיריו הפכו לנחלת הכלל, בלודז' המצב היה שונה ולא מעט דברי ביקורת מועלים על כך ביומני הגטו. יחד עם זאת יש לזכור את התפקיד החשוב ותרומתו הרבה של התיאטרון יחד עם התזמורת והמקהלה לתושבי הגטו וגם את העובדה שמאות אמנים קיבלו אישורי עבודה.
וככלות הכל הפעילות המוסיקאלית והתיאטרלית של גטו לודז' לא הטביעה את אותותיה בשירת השואה, כפי שניתן היה לצפות מגטו כל כך גדול.
לאחר "השפרה"אקציית "העוצר" בספטמבר 1942 הועתק חלק מהפעילות התיאטרלית מהמרכז לרסורטים, בהם נוסדו חוגי דראמה של מבוגרים וילדים, אשר ערכו מופעים מדי פעם בפעם. ערבי קריאה, שירה ואף קונצרטים נערכו גם במטבח מספר 2, אשר בו האנשים "מצאו לפחות אשליה של דברים, שהורגלו אליהם בימים ההם..." [ציטוט מ"הכרוניקה של גטו לודז'" מיום 4 במרס 1943, המובא בתקליטור "כמו בעבר, בזמנים הטובים" בהוצאת יד ושם].
בגטו התנהלה פעילות ספרותית ערנית, שכללה הרצאות בנושאים, הקראות שירה וכדומה. גם הן נערכו ב"בית התרבות". סופרים ומשוררים התארגנו בחוג מקצועי ולמרות התנאים הקשים מנשוא הצליחו לתת ביטוי לרוח היצירה שפיעמה בהם. הם ראו צורך בעידוד הרוח וכדברי אחד מהם: "...אדם לא מת מרעב פיזי...הוא מת כשנשמתו מתה. ראשית מתה הנשמה ואחר כך הגוף" [ציטוט של ישעיהו שפיגל, מובא אצל: אונגר, מיכל: לודז': אחרון הגטאות , עמוד 494]. הם גם שאפו להנציח את המתחולל, למען ידע זאת העולם והדורות הבאים. חלקם נהנו מחסותם של כמה מנכבדי הגטו וגם מרומקובסקי עצמו (בתקופות הגירושים אישר להם להישאר בגטו).
בצד הסופרים והמשוררים פעלה קבוצת ציירים, שאף ארגנו תערוכות לציבור הרחב. חלקם הועסקו באלטסטנראט, בעיקר בהכנת אלבומים וגרפים.
וככלות הכל הפעילות המוסיקאלית והתיאטרלית של גטו לודז' לא הטביעה את אותותיה בשירת השואה, כפי שניתן היה לצפות מגטו כל כך גדול.
לאחר "השפרה"אקציית "העוצר" בספטמבר 1942 הועתק חלק מהפעילות התיאטרלית מהמרכז לרסורטים, בהם נוסדו חוגי דראמה של מבוגרים וילדים, אשר ערכו מופעים מדי פעם בפעם. ערבי קריאה, שירה ואף קונצרטים נערכו גם במטבח מספר 2, אשר בו האנשים "מצאו לפחות אשליה של דברים, שהורגלו אליהם בימים ההם..." [ציטוט מ"הכרוניקה של גטו לודז'" מיום 4 במרס 1943, המובא בתקליטור "כמו בעבר, בזמנים הטובים" בהוצאת יד ושם].
בגטו התנהלה פעילות ספרותית ערנית, שכללה הרצאות בנושאים, הקראות שירה וכדומה. גם הן נערכו ב"בית התרבות". סופרים ומשוררים התארגנו בחוג מקצועי ולמרות התנאים הקשים מנשוא הצליחו לתת ביטוי לרוח היצירה שפיעמה בהם. הם ראו צורך בעידוד הרוח וכדברי אחד מהם: "...אדם לא מת מרעב פיזי...הוא מת כשנשמתו מתה. ראשית מתה הנשמה ואחר כך הגוף" [ציטוט של ישעיהו שפיגל, מובא אצל: אונגר, מיכל: לודז': אחרון הגטאות , עמוד 494]. הם גם שאפו להנציח את המתחולל, למען ידע זאת העולם והדורות הבאים. חלקם נהנו מחסותם של כמה מנכבדי הגטו וגם מרומקובסקי עצמו (בתקופות הגירושים אישר להם להישאר בגטו).
בצד הסופרים והמשוררים פעלה קבוצת ציירים, שאף ארגנו תערוכות לציבור הרחב. חלקם הועסקו באלטסטנראט, בעיקר בהכנת אלבומים וגרפים.
אחרי המלחמה
משנת 1945 נעשתה לודז' למרכז הראשי של יהודי פולין. התקיימה בה פעילות תרבותית וחינוכית ענפה ביותר. בין השאר פעלו בה שני בתי ספר יהודיים האחד יידישאי על שם י.ל. פרץ ברחוב קילינסקייגו Kilinskiego 49 והשני עברי על שם "לוחמי הגטאות" ברחוב פולודניה Poludniowa10. בית ילדים של "הקואורדינציה הציונית" ממנו הועברו החניכים ארצה. ברחוב נארוטוביצ'ה Narutowicza 18 תיאטרון יהודי, עיתונות ביידיש, פולנית למשל "מוסטי" Mosty גשרים ועברית וכיו"ב. בעיר פעלה "הוועדה ההיסטורית המרכזית" Centralna Zydowska Komisja Historyczna , שעסקה באיסוף מסמכים וברישום עדויות ניצולים ולמעשיה נודע ערך היסטורי רב, יותר מאוחר היא עברה לווארשה.
כל הפעילות הזו נפסקת על ידי השלטון הקומוניסטי לקראת שנות החמישים, מה גם שמרבית היהודים עזבו את לודז' ופולין בגלי העלייה ארצה.
View מדריך פולין - לודז' in a larger map
מקורות
אונגר, מיכל: לודז': אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים 2005, עמודים 46-38, 227-212, 504-470.
דפי מידע ותמונות מאלבומי ארגון יוצאי לודז'.
האנציקלופדיה של השואה, עורך ראשי ישראל גוטמן, יד ושם וספריית פועלים, תל אביב 1990, עמודים 621-612.
פיינגולד, בן-עמי: "מוסיקה ותיאטרון בגטאות ובמחנות – כהיסטוריה וכנושא לדרמה" בתוך: דפים לחקר השואה, מאסף י"ט, תשס"ה 2005, עמודים 28-7.
ציוני דרך יהודיים בלודז' מדריך לתייר, המשרד לקידום תיירות וקשרי חוץ, עיריית לודז' (ללא ציון שנה).
תקליטור "כמו בעבר, בזמנים הטובים", יד ושם (ללא ציון שנה), הערך "חיי תרבות".
משנת 1945 נעשתה לודז' למרכז הראשי של יהודי פולין. התקיימה בה פעילות תרבותית וחינוכית ענפה ביותר. בין השאר פעלו בה שני בתי ספר יהודיים האחד יידישאי על שם י.ל. פרץ ברחוב קילינסקייגו Kilinskiego 49 והשני עברי על שם "לוחמי הגטאות" ברחוב פולודניה Poludniowa10. בית ילדים של "הקואורדינציה הציונית" ממנו הועברו החניכים ארצה. ברחוב נארוטוביצ'ה Narutowicza 18 תיאטרון יהודי, עיתונות ביידיש, פולנית למשל "מוסטי" Mosty גשרים ועברית וכיו"ב. בעיר פעלה "הוועדה ההיסטורית המרכזית" Centralna Zydowska Komisja Historyczna , שעסקה באיסוף מסמכים וברישום עדויות ניצולים ולמעשיה נודע ערך היסטורי רב, יותר מאוחר היא עברה לווארשה.
כל הפעילות הזו נפסקת על ידי השלטון הקומוניסטי לקראת שנות החמישים, מה גם שמרבית היהודים עזבו את לודז' ופולין בגלי העלייה ארצה.
View מדריך פולין - לודז' in a larger map
מקורות
אונגר, מיכל: לודז': אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים 2005, עמודים 46-38, 227-212, 504-470.
דפי מידע ותמונות מאלבומי ארגון יוצאי לודז'.
האנציקלופדיה של השואה, עורך ראשי ישראל גוטמן, יד ושם וספריית פועלים, תל אביב 1990, עמודים 621-612.
פיינגולד, בן-עמי: "מוסיקה ותיאטרון בגטאות ובמחנות – כהיסטוריה וכנושא לדרמה" בתוך: דפים לחקר השואה, מאסף י"ט, תשס"ה 2005, עמודים 28-7.
ציוני דרך יהודיים בלודז' מדריך לתייר, המשרד לקידום תיירות וקשרי חוץ, עיריית לודז' (ללא ציון שנה).
תקליטור "כמו בעבר, בזמנים הטובים", יד ושם (ללא ציון שנה), הערך "חיי תרבות".
שיחות עם ניצולי לודז' Dwiescie lat Zydow w Lodzi, Lodz 2007
איך מגיעים
אם הגענו ברכב פרטי, כדאי להחנות את הרכב בקרבת ארמון פוזננסקי, הנמצא ברחוב אוגרודובה 15 Ogrodowa פינת זאכודניה Zachodnia. נתחיל את הסיור
אם הגענו ברכב פרטי, כדאי להחנות את הרכב בקרבת ארמון פוזננסקי, הנמצא ברחוב אוגרודובה 15 Ogrodowa פינת זאכודניה Zachodnia. נתחיל את הסיור
אם הגענו מוורשה או קרקוב לתחנת הרכבת 'מערב' נוכל להגיע למרכז העיר או למוזיאון בתוך כמה דקות בעזרת מונית במחיר כ 20 זלוטי, או עם אוטובוס שיביא אותנו לא הרחק מארמון פוזננסקי.