תרבות וחינוך בלודז'

לפני המלחמה

לודז' היוותה מרכז חשוב של תרבות וחינוך יהודיים. בעיר התפתחו מוסדות חינוך רבים, אשר כללו בתי ספר ברמות של גן, בית ספר יסודי, גימנסיות ובהן הגימנסיה העברית הראשונה בפולין, שנוסדה בשנת 1912 וסמינרים. הם הושפעו באופן בולט מההתפלגות החברתית-פוליטית של האוכלוסייה היהודית. כך למשל בית ספר "יבנה" היה בהשפעה ציונית ורוב המקצועות נלמדו בעברית; מספר בתי ספר השתייכו לזרם הבונדאי ושפת הלימוד בהם הייתה יידיש; בבית הספר של פועלי ציון על שם בורוכוב לימדו הן בעברית והן ביידיש; ב"תחכמוני" של "המזרחי" לימדו בעברית. בעיר פעלו מוסדות תורניים- בעיקר "תלמודי תורה" – וגם בית ספר וסמינר לבנות "בית יעקב", אשר נוהלו על ידי אגודת ישראל.
בלודז' התנהלה פעילות תרבותית מגוונת, שקיבלה ביטוי בתחומים שונים. בין מוסדות התרבות הבולטים ניתן לציין את הספריות על שם גרוסר ובורוכוב; התיאטרונים "הגדול" ו"סקאלה" שנקרא היום "התיאטרון החדש" ברחוב Wieckowskiego 15 שהציגו ביידיש, ובנוסף לכך התיאטרונים הסאטיריים "עזאזל" ו"אררט" בו הופיעו שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר, שברבות הימים הפכו לצמד הקומיקאיים היידישאיים מן המפורסמים בעולם וראו אור עיתונים ומגזינים רבים ובשפות שונות. כך למשל ביידיש ההופיעו היומונים "לאדזער טאגבלאט" בעל הקו הציוני ו"לאדזער פאלקסבלאט" עם נטייה בונדאית, כתב העת, כיאה לעיר התעשייה הראשית של פולין, שבה היהודים מילאו תפקיד חשוב ביותר, "אילוסטרירטער פוילישער מאנטשעסטער" [מאנצ'סטר הפולנית מאוירת] שעסק בעיקר בנושאי חברה ומשק וביטאונים רבים אחרים. בפולנית הופיעו Republika ו Glos Poranny "קול הבוקר" ועוד אחרים בעברית. בעיר פעלו מועדוני ספורט כמו "בר כוכבא", "הכוח", "קדימה", "שטרן" [כוכב] ואחרים . מלודז' יצאו אנשי רוח בעלי שם וביניהם המשוררים יצחק קצנלסון שלאחר המלחמה אף כונה "משורר השואה", משה ברודרזון, יעקב כהן ודוד פרישמן; הציירים יעקב "יאנקל" אדלר, ארתור שיק וליאופולד פיליכובסקי; הפסנתרן הדגול ארתור רובינשטיין והמדענים אהרון ואפרים קציר "קאצ'לסקי", מהם אפרים הגיע לכהונה של נשיא מדינת ישראל.


בתקופת השואה
הכיבוש הגרמני של העיר גרם להפסקת חיי הרוח של היהודים. בצווים שהוציא הממשל בזה אחר זה נאסרה כל פעילות של חינוך ותרבות, והמוסדות הקשורים בה נסגרו באופן מוחלט ובאופן דומה זה הוחל גם על מגזרים אחרים של חיי החברה וגם נגזר על היהודים בשאר הערים בפולין.
עם כניסת היהודים לגטו החלה בהדרגה להתחדש הפעילות התרבותית והחינוכית. היא נעשתה נוכח השאלה המוסרית כבדת המשקל, שעלתה, ולעתים במלוא החריפות, גם בגטאות אחרים והיא: האם ייתכן לנהל חיי רוח בסביבה של רעב, אימה ומוות, כאשר עשרות אלפי יהודים כבר אינם בחיים ומעשי הרצח הגרמניים נמשכים כדבר של יום ביומו. והאם יוכלו אנשים, הן מבחינה רגשית והן מבחינה פראקטית, לקיים חיי תרבות ובידור, כאשר יקיריהם נקרעו מהם והם עצמם עומדים כל רגע לפני סכנת מוות? הציבור הרחב הביע התנגדות נמרצת לכך, ובמיוחד מחה בחריפות נגד המופעים התיאטראליים והמוסיקאליים. הגישה השוללת הזו השתנתה תוך זמן קצר ואנשי הגטאות מצאו בפעילות התרבותית על סוגיה מפלט למדווים, רגעי שכחה ממצבם הנורא, עידוד ותקווה לעתיד, גם אם לזמן קצר. היא גם סייעה לעשרות אמנים לקבל תעודות עבודה ובכך הצילה אותם ואת בני משפחותיהם ממוות מיידי ושכר קטן ככל שהיה.

התיאטרון והתזמורת - כמו גם מגזרי תרבות אחרים, היו בשליטה מלאה של ראש הגטו. לרומקובסקי היה עניין רב בקיומם ופיתוחם, הן כאמצעי לשמירת ועידוד הרוח של האנשים המדוכאים והמתוסכלים של הגטו והן לשם העלאת קרנו בקרב הציבור בתור "אפוטרופוס רוחני". התיאטרון, שהתבסס על טקסטים ולחנים מקומיים שבמידה רבה שיקפו את הנעשה בגטו, סבל מפיקוח חמור ומסנקציות בהם נקטו רומקובסקי ואנשיו, והצגות הרוויו (נעדרו הצגות אחרות כמו מחזות שלמים או דרמות) חסרו את העוקצנות והביקורת המושחזת על המתחולל מסביב, שהם לב לבה של הסאטירה וההומור המתוחכם. שלא כמו בגטאות אחרים, ובמיוחד גטו וילנה, שבו ניתנו הצגות קלאסיות מלאות ומופעי הרוויו העזו ללעוג, בגלוי או במרומז, גם למנהיגי הגטו וגם לגרמנים, ושיריו הפכו לנחלת הכלל, בלודז' המצב היה שונה ולא מעט דברי ביקורת מועלים על כך ביומני הגטו. יחד עם זאת יש לזכור את התפקיד החשוב ותרומתו הרבה של התיאטרון יחד עם התזמורת והמקהלה לתושבי הגטו וגם את העובדה שמאות אמנים קיבלו אישורי עבודה.
וככלות הכל הפעילות המוסיקאלית והתיאטרלית של גטו לודז' לא הטביעה את אותותיה בשירת השואה, כפי שניתן היה לצפות מגטו כל כך גדול.
לאחר "השפרה"אקציית "העוצר" בספטמבר 1942 הועתק חלק מהפעילות התיאטרלית מהמרכז לרסורטים, בהם נוסדו חוגי דראמה של מבוגרים וילדים, אשר ערכו מופעים מדי פעם בפעם. ערבי קריאה, שירה ואף קונצרטים נערכו גם במטבח מספר 2, אשר בו האנשים "מצאו לפחות אשליה של דברים, שהורגלו אליהם בימים ההם..." [ציטוט מ"הכרוניקה של גטו לודז'" מיום 4 במרס 1943, המובא בתקליטור "כמו בעבר, בזמנים הטובים" בהוצאת יד ושם].
בגטו התנהלה פעילות ספרותית ערנית, שכללה הרצאות בנושאים, הקראות שירה וכדומה. גם הן נערכו ב"בית התרבות". סופרים ומשוררים התארגנו בחוג מקצועי ולמרות התנאים הקשים מנשוא הצליחו לתת ביטוי לרוח היצירה שפיעמה בהם. הם ראו צורך בעידוד הרוח וכדברי אחד מהם: "...אדם לא מת מרעב פיזי...הוא מת כשנשמתו מתה. ראשית מתה הנשמה ואחר כך הגוף" [ציטוט של ישעיהו שפיגל, מובא אצל: אונגר, מיכל: לודז': אחרון הגטאות , עמוד 494]. הם גם שאפו להנציח את המתחולל, למען ידע זאת העולם והדורות הבאים. חלקם נהנו מחסותם של כמה מנכבדי הגטו וגם מרומקובסקי עצמו (בתקופות הגירושים אישר להם להישאר בגטו).
בצד הסופרים והמשוררים פעלה קבוצת ציירים, שאף ארגנו תערוכות לציבור הרחב. חלקם הועסקו באלטסטנראט, בעיקר בהכנת אלבומים וגרפים.

אחרי המלחמה
משנת 1945 נעשתה לודז' למרכז הראשי של יהודי פולין. התקיימה בה פעילות תרבותית וחינוכית ענפה ביותר. בין השאר פעלו בה שני בתי ספר יהודיים האחד יידישאי על שם י.ל. פרץ ברחוב קילינסקייגו Kilinskiego 49 והשני עברי על שם "לוחמי הגטאות" ברחוב פולודניה Poludniowa10. בית ילדים של "הקואורדינציה הציונית" ממנו הועברו החניכים ארצה. ברחוב נארוטוביצ'ה Narutowicza 18 תיאטרון יהודי, עיתונות ביידיש, פולנית למשל "מוסטי" Mosty גשרים ועברית וכיו"ב. בעיר פעלה "הוועדה ההיסטורית המרכזית" Centralna Zydowska Komisja Historyczna , שעסקה באיסוף מסמכים וברישום עדויות ניצולים ולמעשיה נודע ערך היסטורי רב, יותר מאוחר היא עברה לווארשה.
כל הפעילות הזו נפסקת על ידי השלטון הקומוניסטי לקראת שנות החמישים, מה גם שמרבית היהודים עזבו את לודז' ופולין בגלי העלייה ארצה.




View מדריך פולין - לודז' in a larger map


מקורות
אונגר, מיכל: לודז': אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים 2005, עמודים 46-38, 227-212, 504-470.
דפי מידע ותמונות מאלבומי ארגון יוצאי לודז'.
האנציקלופדיה של השואה, עורך ראשי ישראל גוטמן, יד ושם וספריית פועלים, תל אביב 1990, עמודים 621-612.
פיינגולד, בן-עמי: "מוסיקה ותיאטרון בגטאות ובמחנות – כהיסטוריה וכנושא לדרמה" בתוך: דפים לחקר השואה, מאסף י"ט, תשס"ה 2005, עמודים 28-7.
ציוני דרך יהודיים בלודז' מדריך לתייר, המשרד לקידום תיירות וקשרי חוץ, עיריית לודז' (ללא ציון שנה).
תקליטור "כמו בעבר, בזמנים הטובים", יד ושם (ללא ציון שנה), הערך "חיי תרבות".

שיחות עם ניצולי לודז' Dwiescie lat Zydow w Lodzi, Lodz 2007

איך מגיעים 

אם הגענו ברכב פרטי, כדאי להחנות את הרכב בקרבת ארמון פוזננסקי, הנמצא ברחוב אוגרודובה 15 Ogrodowa פינת זאכודניה Zachodnia. נתחיל את הסיור

אם הגענו מוורשה או קרקוב לתחנת הרכבת 'מערב' נוכל להגיע למרכז העיר או למוזיאון בתוך כמה דקות בעזרת מונית במחיר כ 20 זלוטי, או עם אוטובוס שיביא אותנו לא הרחק מארמון פוזננסקי.

התיאטרון החדש ברחוב ויצקובסקיגו

כאן ברחוב וויצקובסקיגו 15 Wieckowskiego שכן החל משנת 1912 תיאטרון סקאלה, שנוהל על ידי יוליוש אדלר Juliusz Adler והרמן סירוצקיHerman Sierocki המבנה נשרף בימיו האחרונים של הכיבוש הגרמני, ונבנה מחדש אחרי המלחמה ושימש כמשכנו של התיאטרון היהודי. מאז 1948 הוא ביתו של התיאטרון החדש Nowy Teatr

קישורים
אתר האינטרנט של התיאטרון Nowy Teatr

ביתו של ארתור שיק ברחוב וויצקובסקיגו

כאן ברחוב וויצקובסקיגו 20 Wieckowskiego היה ביתו של ארתור שיקArtur Szyk 1894-1951 מעצב גרפי וצייר ידוע, בין עבודותיו המפורסמות 'האנדרטה של קאליש' The Statue of Kalisz המציגה אירועים בהיסטוריה של פולין מימי הביניים ועד מלחמת העולם השנייה.

צַייר ומְאַיֵיר ספרים. נולד בפולין בעיר לוֹדז'. למד בפולין ובגרמניה. במסגרת שירותו הצבאי הגיע עד מרכז רוסיה, ושם הייתה לו הזדמנות להתרשם מן האדריכלות המזרחית, מן הדגמים הקישוטיים ומן הצִבְעוֹנִיוּת, שהיו אופייניים למקום. הוא הושפע גם מעיטור ספרים מימי הביניים ומכתבי יד פרסיים. שיק הקדיש את עיקר עיסוקו האמנותי לאיור ספרים. איוריו מזכירים את סגנון העיטור של ספרים מימי הביניים, אך הם שונים מבחינת תיאורי הדמויות ובעיקר מבחינת הדרך שבה הוא מפרש את הכתובים. פירושיו לטקסטים משקפים את רוח זמנו ויש בהם אף מסרים פוליטיים. איוריו המפורסמים ביותר הם: איורים להגדה של פסח - "הגדת ארתור שיק", למגילת אסתר, לאֲמָנָה של קלישׁ, ולמגילת העצמאות של מדינת ישראל.

מקורות:

ארתור שיק אנציקלופדיית גשר

הגנזך הלאומי

בכיכר וולנושצ'י מס 1 Wolnosci Square שוכן הגנזך הלאומי State Archive

בלודז' ובשל מיקומו הפינתי הוא גם הבית הראשון ברחוב פיוטרקובסקה Piotrkowska. 

קישורים
אתר האינטרנט של הגנזך, באנגלית.

הבית ברחוב קושצ'ושקי - 'בית הזמיר'

הבית ברחוב קושצ'ושקי 21 Kosciuszki שימש את המקהלה היהודית "הזמיר" ואת האגודה למוסיקה, שנוסדה בשנת 1899 וארגנה קונצרטים, הופעות, הרצאות ותערוכות. מרכז זה היה אחד ממוקדי התרבות התוססים והוותיקים בלודז' של לפני המלחמה והיה פעיל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

תלמוד תורה ברחוב פומורסקה

תלמוד תורה - בית ספר יהודי למלאכה שכן ברחוב פומורסקה 46/48 Pomorska החל מ - 1901 שימש בניין זה את בית הספר היהודי למלאכה - תלמוד תורה, שנוסד על ידי איש העסקים והנדבן זיגמונג ירוצ'ינסקי Jarocinski Zigmund בין בוגרי בית הספר נמנים אחדים ממייסדי התעשייה בישראל.

בית הספר ברחוב פרנציסקנסקה

ברחוב פרנציסקנסקה 29 Franciskanska בשלב הראשון עם הקמת הגטו פעלו כאן בתי ספר, הן בחזית והן בעורף הבניין. הם חדלו מפעילותם החל מאוקטובר 1941, כאשר המבנה הפך למקום משכנם של היהודים שגורשו מפראג.

מאחורי בניין זה צולמה התמונה המפורסמת בה נראית קבוצת נערים עומדת בטור כשכלי אוכל בידם. אחד מהתלמידים זוהה לאחר ששרד את השואה הוא חי כיום באחת ממדינות דרום אמריקה.

בית התרבות ברחוב קראביצקה

מקהלת הגטו

הפעילות התרבותית על גווניה, כמצוין בהמשך, התרכזה בגטו לודז' ב"בית התרבות" ברחוב קראביצקה Krawiecka מס' 3. זה היה אולם גדול עם 400 מקומות ישיבה, אשר נפתח באופן חגיגי בראשית מארס 1941, אך בפועל היא החלה הרבה לפני כן. מעל במת בית התרבות נהג "זקן היהודים", מרדכי חיים רומקובסקי, ראש האלטסטנראט (היודנראט של לודז') לשאת את דבריו לאנשי "ממלכתו". באוגוסט 1943 הוסב בית התרבות לרסורט (בית מלאכה) ובכך בא הקץ לפעילותו כמרכז תרבותי.
הפעילות המוסיקאלית החלה בגטו כבר באוגוסט 1940, עם כינונה של התזמורת הסימפונית. כעבור כמחצית השנה היו בה קרוב ל-60 נגנים, מתוכם כמחציתם קבועים. במרוצת הזמן הוכפל מספר הנגנים, תוך שילוב מוסיקאים שהגיעו עם הטרנספורטים ממערב אירופה. באוקטובר 1940 גם קמה מחדש מקהלת "הזמיר" הטרום מלחמתית, עם 75 זמרים. שני הגופים האלה התאחדו ומופע הבכורה שלהם נערך בסוף החודש, בבית התרבות. הקונצרט התקבל על ידי הציבור בהתלהבות ועד סוף השנה נערכו עוד שבעה קונצרטים כאלה. התזמורת הסימפונית פעלה באינטנסיביות רבה, וערכה מספר קונצרטים בכל שבוע במשך תקופה ארוכה של קרוב לשלוש שנים, עם הפסקה טראגית בתקופת ה"שפרה". כל אותו זמן היא נהנתה מפופולאריות רבה וגם "עמך" ולא רק הפקידות הבכירה של הגטו, באו לקונצרטים והיו מוכנים לשאת בהוצאות על כרטיסים, שמחיריהם היו שווי ערך לחצי כיכר לחם עד כיכר שלמה. הרפרטואר התבסס על מוסיקה קלאסית של גדולי המלחינים, והקונצרטים הביאו להתעלות נפש והרגעה זמנית מהמצב הנורא.
הפעילות התיאטרלית החלה במארישין Marysin עם הייסוד של תיאטרון חובבים "אוונגארד", כמה חודשים לאחר הכניסה לגטו. הוא התבסס על צעירים מחוגי הדראמה שבמקום. היא ערכה את הופעתה הראשונה באולם הגימנסיה ברחוב פראנצ'ישקנסקה Franciszkanska 76. התוכנית הייתה בסגנון של רוויו, ובה שולבו ריקודים, שירה ונגינה, מערכונים, קטעים הומוריסטיים ודברי קישור. בסוף מאי 1941 הוא עבר לבית התרבות. התיאטרון זכה להצלחה בקרב הציבור: עד תום השנה הוא ערך 85 מופעים בשתי תוכניות וצפו בהם כ-34,000 איש. הוא המשיך לפעול בהצלחה גם בשנה שלאחר מכן, עם תוכנית נוספת.

פרבר מארישין

כתב: אמיר השכל

מארישין היה פרוור בסמוך לבית הקברות היהודי, היה זה אזור בעל אופי כפרי שבו גרו משפחות פולניות מהמעמד הבינוני. לרוב המשפחות היה, ליד הבית, משק עזר. עקב אופיו החקלאי של האזור פעלו בו בתקופה שלפני המלחמה הכשרות חקלאיות של תנועות הנוער היהודיות במסדרתן עבדו בני הנוער חלקות אדמה ועסקו בפעילות חברתית.

View מדריך פולין - לודז' in a larger map

מארישין בתקופת מלחמת העולם השנייה

בשלב הראשון להקמת גטו לודז' לא נכלל פרוור מארישין ובית הקברות היהודי בתחומי הגטו. על פי בקשתו של רומקובסקי, "זקן היהודים" של גטו לודז', הוגדל שטח הגטו וכלל את מארישין ובית הקברות. אופיו של המקום היה שונה מהגטו על אף שהיה חלק ממנו. היו שם שדות, עצים ובתים קטנים, במקום שררה אווירה כפרית.

ב-1 למאי 1940 נסגר גטו לודז', עקב הצפיפות והמצוקה בגטו החליט רומקובסקי ומנהלי מחלקת החינוך להרחיק את הילדים, לפחות בחלק מהיום, לאזור מארישין ולהקים שם מושבת ילדים. למעשה היו שני סוגי מושבות במקום, בסוג אחד שהו הילדים מהבוקר ועד שעות הערב ואז הם חזרו לבתיהם. בסוג השני שהו הילדים באופן קבועה. מרבית הילדים ששהו במרישין היו בגיל הרך, ארבע עד שש, אולם היו במקום גם ילדים מבוגרים יותר. הילדים קיבלו שלוש ארוחות ביום ממזון איכותי יותר מזה שהיה באזורי הגטו האחרים. בין יולי 1940 ואוקטובר 1941 עברו במארישין 13,789 ילדים.

במארישין הוקמו גם שרותי בריאות ותברואה לילדים שכללו: בית מרחץ, בית מרקחת, בית חולים וצוות רפואי.

בנוסף לשרותי תזונה ורפואה קיבלו הילדים במארישין גם שרותי חינוך, הילדים למדו בשלושה בתי ספר, שניים חילוניים ואחד דתי. את מערכת החינוך ניהלה אוגניה ליפמן וצוות של 256 מורים, גננות, מטפלות ומדריכים מתנועות הנוער. חלק מצוות המורים גר במקום ולמעשה היה תחליף להורים.

ביוני 1940 הועברו בתי היתומים ממרכז הגטו למארישין ושוכנו בבניין מרווח ברחוב מרישינסקה 100. בית יתומים לילדים דתיים היה ברחוב אוקופובה 119. בפברואר 1941 הגיע מספר היתומים במארישין ל-540. היתומים השתלבו במערכת החינוך במארישין, הם זכו לטיפול ותזונה משופרים.

בסתו 1941 הופסקו הלימודים בגטו לודז', על אף זאת, המשיכו להתגורר במארישין כ-2,000 ילדים, רובם יתומים שהתגוררו במקום עד לגירושם להשמדה בספטמבר 1942.

קיבוצי ההכשרה הציוניים במארישין

במאי 1940 הוקם במחלקה הכלכלית של המינהל היהודי אגף לטיפול בגנים וחלקות חקלאיות שנכללו בגטו. ב-11 למאי פרסם האגף הודעה לתושבי הגטו על החכרת חלקות אדמה לעיבוד חקלאי במארישין. ההודעה עוררה את התעניינותן של תנועות הנוער והם פנו וקיבלו אישור להקים במקום הכשרות חקלאיות. מטרת ההנהגה של תנועות הנוער הייתה לנתק את בני הנוער מהמצוקה בגטו ולחדש את פעילות התנועות. בסוף מאי החלה התארגנות הקבוצות במארישין, השם הרשמי שניתן להכשרות היה "קבוצות חקלאיות", כל תנועה קיבלה מבני מגורים ושטח לעיבוד חקלאי על פי גודלה היחסי.

בסך הכול פנו להכשרות מארישין 1,040 חברות וחברים והקימו שם 23 קיבוצי הכשרה על פי הפרוט הבא:

"הציונים הכלליים"-4 קיבוצים- 180 איש

"פועלי ציון ימין"-3 קיבוצים-120 איש

"גורדוניה"-2 קיבוצים-130 איש

"השומר הצעיר" -1 קיבוץ-40 איש

"רוויזיוניסטים"-6 קיבוצים- 300 איש

"המפלגה היהודית" (גרוסמן)-1 קיבוץ-40 איש

"פועלי ציון שמאל" -1 קיבוץ-40 איש

"המזרחי"-3 קיבוצים-100 איש

"הבונד"-1 קיבוץ-60 איש

"פועלי אמוני ישראל" ("אגודה")-1 קיבוץ-30 איש

סך הכול: 23 קיבוצים. 1,040 איש.

חברי ההכשרות בחרו ועד ששימש הנהלה משותפת והגוף המייצג בפני שלטונות הגטו. הוקמה מזכירות שעסקה בעניינים שוטפים ומועצה שהייתה גוף בו ישבו נציגי כל הקבוצות. לאחר ההקמה קיבלה המועצה כמה החלטות, העיקריות שבהן: שימוש בעברית ששפת תקשורת בין הקבוצות, לימוד תנ"ך ועזרה להורי החברים שנשארו בגטו וילידהם חיו בהכשרות.

במארישין ישבה חטיבה נוספת של בני נוער שנקראה "קבוצות חקלאיות מספריות" היו אלה קבוצות שהתארגנו באופן עצמאי על בסיס מכנה משותף, לא בהכרח על רקע אידאולוגי. בסך הכול היו 27 קבוצות חקלאיות "מספריות" שמנו 350 חברים.

בין שתי החטיבות ההכשרות שרר מתח, חברי ההכשרות החקלאיות האשימו את חברי הקבוצות המספריות בחוסר אחריות, בגנבות וחיים לא מוסריים.

עקב הרעב בגטו התגברו הגנבות במארישין, רומקובסקי דרש להקים משטרה פנימית שהורכבה מחברי קבוצות ההכשרה, כל קבוצה הייתה צריכה לשלוח מספר נציגים.

חברי ההכשרות עסקו בקיץ בעיבוד חלקות אדמה. היו חברים שנשלחו לעבודות חוץ כמו, הדרכה בבתי היתומים, עבודות ציבוריות ועוד. מחוץ לשעות העבודה, התקיימה בקיבוצי ההכשרה פעילות חינוכית ותרבותית ענפה. באופן כללי ניתן לומר שהאווירה במקום הייתה נינוחה יותר, המזון היה טוב ורב יותר, באופן יחסי, מאשר בגטו. קבוצות ההכשרה הפכו להיות מקור משיכה לצעירי הגטו ורבים ביקשו להצטרף אליהן. רבים מבני הנוער, שלא גרו במארישין, הגיעו מהגטו לפעילויות, מספר פעמים בשבוע.

בשלהי 1940 החל מספר החברים בהכשרות קטן, חברים רבים נאלצו לחזור לגטו כדי לתמוך בבני משפחותיהם. במקביל, דרש רומקובסקי מחברי ההכשרות להשתלב במפעלים ובתי המלאכה של הגטו. הנוער לא שש לכך ונוצר עימות עם מנהיגות הגטו. כשרומקובסקי נוכח לדעת שבני הנוער לא מתגייסים לעבודה בבתי המלאכה הוא הורה ב-12 לינואר 1941 לפזר את ההכשרות.

כדי להבין את התרומה של מארישין לחיי הגטו אסיים בציטוט מספרו של פייבל פודה (פודמסקי) שהיה נער בן 16 באותה תקופה: "מארישין-אי נוער-לא זו בלבד שהיה נפרד מהגטו מבחינת השטח, אלא היה כעין מדינה בתוך מדינה, בה היו החיים שונים מאשר בגטו. לא היה מקום בגטו שיכולת למצוא בו כל כך הרבה מרחב ושדות ירוקים. היכן עוד יכולת למצוא כל כך הרבה ילדים מחייכים, רוחצים כל היום בשמש ובאור, משחקים בחול ורוקדים בלי לדעת רעב? היכן עוד יכולת למצוא בלודז' כולה יהודים צעירים שזופי-שמש ומתוחי-שרירים מעבודה ליד המחרשה או במעדר? במארישין בלבד......גודל המפעל של מארישין התבטא לא רק בהשפעתו המוסרית אלא גם בכוחו המספרי. כאן חיו לא פחות משלושת אלפים צעירים וילדים בבתי נוער ובבתי ילדים וקיבוצים. 1400 מהם היו ילדים ובני נוער שלא היו שייכים לתנועות נוער מסורתיות. רוב המדריכים והמחנכים בבתי הילדים אלה באו מהקיבוצים והשפעתם על חינוכם של הילדים האלה הייתה רבה." ("זכרונות מגטו לודז'" עמ' 79-78)

מקורות

1. לודז'-אחרון הגטאות בפולין מאת מיכל אונגרהוצאת "יד ושם" ירושלים תשס"ה

2. זכרונות מגטו לודז' מאת פייבל פודה (פודמסקי) בהוצאת דוקוסטורי בע"מ 2004

3. על קיבוצי ההכרה במארישין מאת דון גורן מתוך משואה קובץ שנתי כ"ב תל יצחק, ניסן תשנ"ד-אפריל 1994.

4. הילדים בגטו לודז' תנאי חייהם והטיפול בבעיותיהם עבודה לשם קבלת תואר מוסמך מאת נעמי כהנא גרוסמן. 

איך מגיעים 

אם הגענו ברכב פרטי כדאי להחנות את הרכב בקרבת האנדרטה לזכר הילדים הפולנים בלודז שנמצאת בפארק שאריך שרגוב Szarych Szeregow

אם הגענו ברכבת לתחנה 'מערב' אפשר לקחת מונית ולבקש מהנהג להוריד אותנו ליד האנדרטה לזכר הילדים הפולנים בלודז כיוון שהסיור באיזור זה לא נמשך זמן רב כדאי לבקש מהנהג שימתין כ 30 דקות ואח"כ נוכל להמשיך איתו למרכז העיר או לבית העלמין הסמוך.