כתב: אמיר השכלמארישין היה פרוור בסמוך לבית הקברות היהודי, היה זה אזור בעל אופי כפרי שבו גרו משפחות פולניות מהמעמד הבינוני. לרוב המשפחות היה, ליד הבית, משק עזר. עקב אופיו החקלאי של האזור פעלו בו בתקופה שלפני המלחמה הכשרות חקלאיות של תנועות הנוער היהודיות במסדרתן עבדו בני הנוער חלקות אדמה ועסקו בפעילות חברתית.
View מדריך פולין - לודז' in a larger map
מארישין בתקופת מלחמת העולם השנייה
בשלב הראשון להקמת גטו לודז' לא נכלל פרוור מארישין ובית הקברות היהודי בתחומי הגטו. על פי בקשתו של רומקובסקי, "זקן היהודים" של גטו לודז', הוגדל שטח הגטו וכלל את מארישין ובית הקברות. אופיו של המקום היה שונה מהגטו על אף שהיה חלק ממנו. היו שם שדות, עצים ובתים קטנים, במקום שררה אווירה כפרית.
ב-1 למאי 1940 נסגר גטו לודז', עקב הצפיפות והמצוקה בגטו החליט רומקובסקי ומנהלי מחלקת החינוך להרחיק את הילדים, לפחות בחלק מהיום, לאזור מארישין ולהקים שם מושבת ילדים. למעשה היו שני סוגי מושבות במקום, בסוג אחד שהו הילדים מהבוקר ועד שעות הערב ואז הם חזרו לבתיהם. בסוג השני שהו הילדים באופן קבועה. מרבית הילדים ששהו במרישין היו בגיל הרך, ארבע עד שש, אולם היו במקום גם ילדים מבוגרים יותר. הילדים קיבלו שלוש ארוחות ביום ממזון איכותי יותר מזה שהיה באזורי הגטו האחרים. בין יולי 1940 ואוקטובר 1941 עברו במארישין 13,789 ילדים.
במארישין הוקמו גם שרותי בריאות ותברואה לילדים שכללו: בית מרחץ, בית מרקחת, בית חולים וצוות רפואי.
בנוסף לשרותי תזונה ורפואה קיבלו הילדים במארישין גם שרותי חינוך, הילדים למדו בשלושה בתי ספר, שניים חילוניים ואחד דתי. את מערכת החינוך ניהלה אוגניה ליפמן וצוות של 256 מורים, גננות, מטפלות ומדריכים מתנועות הנוער. חלק מצוות המורים גר במקום ולמעשה היה תחליף להורים.
ביוני 1940 הועברו בתי היתומים ממרכז הגטו למארישין ושוכנו בבניין מרווח ברחוב מרישינסקה 100. בית יתומים לילדים דתיים היה ברחוב אוקופובה 119. בפברואר 1941 הגיע מספר היתומים במארישין ל-540. היתומים השתלבו במערכת החינוך במארישין, הם זכו לטיפול ותזונה משופרים.
בסתו 1941 הופסקו הלימודים בגטו לודז', על אף זאת, המשיכו להתגורר במארישין כ-2,000 ילדים, רובם יתומים שהתגוררו במקום עד לגירושם להשמדה בספטמבר 1942.
קיבוצי ההכשרה הציוניים במארישין
במאי 1940 הוקם במחלקה הכלכלית של המינהל היהודי אגף לטיפול בגנים וחלקות חקלאיות שנכללו בגטו. ב-11 למאי פרסם האגף הודעה לתושבי הגטו על החכרת חלקות אדמה לעיבוד חקלאי במארישין. ההודעה עוררה את התעניינותן של תנועות הנוער והם פנו וקיבלו אישור להקים במקום הכשרות חקלאיות. מטרת ההנהגה של תנועות הנוער הייתה לנתק את בני הנוער מהמצוקה בגטו ולחדש את פעילות התנועות. בסוף מאי החלה התארגנות הקבוצות במארישין, השם הרשמי שניתן להכשרות היה "קבוצות חקלאיות", כל תנועה קיבלה מבני מגורים ושטח לעיבוד חקלאי על פי גודלה היחסי.
בסך הכול פנו להכשרות מארישין 1,040 חברות וחברים והקימו שם 23 קיבוצי הכשרה על פי הפרוט הבא:
"הציונים הכלליים"-4 קיבוצים- 180 איש
"פועלי ציון ימין"-3 קיבוצים-120 איש
"גורדוניה"-2 קיבוצים-130 איש
"רוויזיוניסטים"-6 קיבוצים- 300 איש
"המפלגה היהודית" (גרוסמן)-1 קיבוץ-40 איש
"פועלי ציון שמאל" -1 קיבוץ-40 איש
"המזרחי"-3 קיבוצים-100 איש
"הבונד"-1 קיבוץ-60 איש
"פועלי אמוני ישראל" ("אגודה")-1 קיבוץ-30 איש
סך הכול: 23 קיבוצים. 1,040 איש.
חברי ההכשרות בחרו ועד ששימש הנהלה משותפת והגוף המייצג בפני שלטונות הגטו. הוקמה מזכירות שעסקה בעניינים שוטפים ומועצה שהייתה גוף בו ישבו נציגי כל הקבוצות. לאחר ההקמה קיבלה המועצה כמה החלטות, העיקריות שבהן: שימוש בעברית ששפת תקשורת בין הקבוצות, לימוד תנ"ך ועזרה להורי החברים שנשארו בגטו וילידהם חיו בהכשרות.
במארישין ישבה חטיבה נוספת של בני נוער שנקראה "קבוצות חקלאיות מספריות" היו אלה קבוצות שהתארגנו באופן עצמאי על בסיס מכנה משותף, לא בהכרח על רקע אידאולוגי. בסך הכול היו 27 קבוצות חקלאיות "מספריות" שמנו 350 חברים.
בין שתי החטיבות ההכשרות שרר מתח, חברי ההכשרות החקלאיות האשימו את חברי הקבוצות המספריות בחוסר אחריות, בגנבות וחיים לא מוסריים.
עקב הרעב בגטו התגברו הגנבות במארישין, רומקובסקי דרש להקים משטרה פנימית שהורכבה מחברי קבוצות ההכשרה, כל קבוצה הייתה צריכה לשלוח מספר נציגים.
חברי ההכשרות עסקו בקיץ בעיבוד חלקות אדמה. היו חברים שנשלחו לעבודות חוץ כמו, הדרכה בבתי היתומים, עבודות ציבוריות ועוד. מחוץ לשעות העבודה, התקיימה בקיבוצי ההכשרה פעילות חינוכית ותרבותית ענפה. באופן כללי ניתן לומר שהאווירה במקום הייתה נינוחה יותר, המזון היה טוב ורב יותר, באופן יחסי, מאשר בגטו. קבוצות ההכשרה הפכו להיות מקור משיכה לצעירי הגטו ורבים ביקשו להצטרף אליהן. רבים מבני הנוער, שלא גרו במארישין, הגיעו מהגטו לפעילויות, מספר פעמים בשבוע.
בשלהי 1940 החל מספר החברים בהכשרות קטן, חברים רבים נאלצו לחזור לגטו כדי לתמוך בבני משפחותיהם. במקביל, דרש רומקובסקי מחברי ההכשרות להשתלב במפעלים ובתי המלאכה של הגטו. הנוער לא שש לכך ונוצר עימות עם מנהיגות הגטו. כשרומקובסקי נוכח לדעת שבני הנוער לא מתגייסים לעבודה בבתי המלאכה הוא הורה ב-12 לינואר 1941 לפזר את ההכשרות.
כדי להבין את התרומה של מארישין לחיי הגטו אסיים בציטוט מספרו של פייבל פודה (פודמסקי) שהיה נער בן 16 באותה תקופה: "מארישין-אי נוער-לא זו בלבד שהיה נפרד מהגטו מבחינת השטח, אלא היה כעין מדינה בתוך מדינה, בה היו החיים שונים מאשר בגטו. לא היה מקום בגטו שיכולת למצוא בו כל כך הרבה מרחב ושדות ירוקים. היכן עוד יכולת למצוא כל כך הרבה ילדים מחייכים, רוחצים כל היום בשמש ובאור, משחקים בחול ורוקדים בלי לדעת רעב? היכן עוד יכולת למצוא בלודז' כולה יהודים צעירים שזופי-שמש ומתוחי-שרירים מעבודה ליד המחרשה או במעדר? במארישין בלבד......גודל המפעל של מארישין התבטא לא רק בהשפעתו המוסרית אלא גם בכוחו המספרי. כאן חיו לא פחות משלושת אלפים צעירים וילדים בבתי נוער ובבתי ילדים וקיבוצים. 1400 מהם היו ילדים ובני נוער שלא היו שייכים לתנועות נוער מסורתיות. רוב המדריכים והמחנכים בבתי הילדים אלה באו מהקיבוצים והשפעתם על חינוכם של הילדים האלה הייתה רבה." ("זכרונות מגטו לודז'" עמ' 79-78)
מקורות
1. לודז'-אחרון הגטאות בפולין מאת מיכל אונגרהוצאת "יד ושם" ירושלים תשס"ה
2. זכרונות מגטו לודז' מאת פייבל פודה (פודמסקי) בהוצאת דוקוסטורי בע"מ 2004
3. על קיבוצי ההכרה במארישין מאת דון גורן מתוך משואה קובץ שנתי כ"ב תל יצחק, ניסן תשנ"ד-אפריל 1994.
4. הילדים בגטו לודז' תנאי חייהם והטיפול בבעיותיהם עבודה לשם קבלת תואר מוסמך מאת נעמי כהנא גרוסמן.
איך מגיעים
אם הגענו ברכב פרטי כדאי להחנות את הרכב בקרבת האנדרטה לזכר הילדים הפולנים בלודז שנמצאת בפארק שאריך שרגוב Szarych Szeregow
אם הגענו ברכבת לתחנה 'מערב' אפשר לקחת מונית ולבקש מהנהג להוריד אותנו ליד האנדרטה לזכר הילדים הפולנים בלודז כיוון שהסיור באיזור זה לא נמשך זמן רב כדאי לבקש מהנהג שימתין כ 30 דקות ואח"כ נוכל להמשיך איתו למרכז העיר או לבית העלמין הסמוך.
