פסל משה בלודז'



פסל משה ועשרת הדיברות ניצב במקום בו עמד בית הכנסת האורתודוכסי אלטעשטאטשול, בית הכנסת המקורי שנבנה מעץ עמד ברחוב וולברסקה Wolborska 8 ולאחר שנשרף נבנה ב 1863 מחדש כאן ברחוב וולבורסקה Wolborska 20.הפסל נימצא בגן ציבורי בכיכר קטנה והוא הוקם ע"י הקרן לשימור הזיכרון של קיום יהודי בהיסטוריה הפולנית בתמיכת העירייה. יוזם הקרן הוא ג'ון פומיאן John Pomian מלונדון אנגליה אשר שירת בחיל האוויר הפולני בבריטניה הגדולה במלה"ע השנייה. הפסל הוא ג. זמלה G. Zemla היה זה הפרויקט הראשון של הקרן והוא בוצע ב- 1995.
הפסל הוקם בשכונת בלוטי Baluty שכונת עוני, שם היה הגטו. פעם היו כאן בתים, עכשיו יש פארק ובמרכזו פסלו של משה, שקט וריקנות.
אין זה יד המקרה שהמעצבים בחרו במקום זה להקים את האנדרטה. במקום זה בדיוק היה ראשיתה של קהילת לודז'.
ג'ון פומיאן John Pomian
בשלושה דברים נוסדה קהילה בישראל: בבית-כנסת, בבית-קברות,בחברה-קדישא. בשנת 1809 נוסד רק מוסד אחד של בנין הקהילה: בית הכנסת. ודאי היה גם לפני זה מקום קבוע לתפילה, אך לא היה לו בנין מיוחד לכך. לקהילה הקטנה היו רק שני גבאים: משה פייטלוביץ', אופה שבא מפז'דבורז' , ופנחס זיידלר. שניהם עתידים להיות העסקנים הראשיים בקהילת לודז' בדור הראשון לקיומה, במיוחד משה פייטלוביץ' שמיום היווסד הקהילה ועד יום מותו לא היה מפעל בצבור היהודי בעיר שהוא לא היה בו מראשי העושים. המפעל הראשון של "ועד הקהילה" היה בנין בית-הכנסת. הקהילה קנתה מגרש לבנין בית הכנסת בסכום 168 זהוב, ברחוב וורבורסקה (לפי הרשום: רחוב דבורסקה מספר 8), על גבול "השוק הישן" במקום שנמצא אחר כך בית-המטבחים. בעלי המגרש, קצין הגווארדיה הלאומית (הפרוסית) לשעבר, יוסף אופשלאג ואשתו, התנו תנאי שבבנין תיקבע טבלת זיכרון עם שמות מוכרי המגרש. בית הכנסת לא היה גדול, ונבנה מעץ, שהיה החומר המקומי, הזול. רק כעבור עשרות שנים עתיד להבנות במקומו בית-הכנסת של הקהילה מלבינה, ורק בסוף המאה הי"ט יגיע לשכלולו שעשה אותו לאחד מבתי הכנסת היפים בפולין – שכלול שגם הוא נמשך שנים על גבי שנים, עד שנסתיים בתחילת המאה העשרים.
האנדרטה נבנתה לזכר קהילת יהדות לודז שנעלמה. הפסל מתאר את משה מניף את ידיו למעלה לשמים ובידיו לוחות הברית ובהם כתובה הדיברה "לא תרצח". התרסה נגד הרצח הנורא בהתעלמות מכל מוסר אנוש: השפלות, גזל רכוש, נטילת זכויות אדם ואזרח והרס תרבות בת מאות שנים. בעבר בכיכר שליד בית הכנסת הישן היה שוק יהודי תוסס וחי.
היכן היא כל אותה קהילה מפוארת על תעשייניה העשירים, פועליה, משורריה, אנשי השם והאנשים הפשוטים. אנשים שהטביעו את חותמם על העיר ותרמו רבות לצביונה. היום במקום שהיה לב הקהילה ישנו פארק מוריק, ספסלי ישיבה ועצים מלבלבים מסביב. מקום טוב לשבת ולנפוש לאחר הליכה ממושכת, ואולי אף לקנח במאכל כל שהוא ולשוחח עם האנשים איתם באת לכאן. אולם בפינת הכיכר- מעט מורם כעל במה- עומד לו פסלו של משה רבנו, אותו אחד שהוציא את העם העברי מגלותו הראשונה ונתן לו חוקי חיים כדי שיהיה לעם. הוא בלבד מזכירנו את העלמותה של אותה קהילה, השנייה בגודלה בפולין, מנוף העיר. ואולי ישנה גם רמיזה, מי יודע? האם לא אחרו פעמיו עבור רוב יהודי לודז' כדי להוציאם מגלותם פעם נוספת למקום מבטחים?
באלוט/אהרון זאב אשכלי
בתחילת המאה הי"ט הייתה באלוט כפר קטן נידח ועזוב על גבולה של לודז', חלק מדומיניון האחוזות של משפחת האצילים זאווישא, בלאגייבניקי הקרובה. זה כמה דורות לא עברה מחרשה באדמת הכפר שנתכסתה צמחי בר ויערות. על גבול המאה היה כל ישובה "חצר" של חוכר, שלוש בקתות איכרים, וסמוך לה, בדרך המלך פונדק. העזובה במשך דורות עשתה את המקום מסוכן לעוברי דרכים ומשכן לשודדים, אימיהם של תושבי לודז' הסמוכה.
אותה שעה שבלודז' הלכה ונסתיימה מלחמתם של התושבים היהודים על הרחבתו של השטח המחניק של הגטו ועל יציאה מתחומו, עלה רעיון בלבם של שני יהודים אנשי עסק מלודז' להוציא את היישוב היהודי מעבר לגבולו, אל שטחה של באלוט הגובלת בשכונתם. שלמה יצחק בלאוואט ויצחק בירנצווייג, אשר כנראה לא היו להם די קפיטל משלהם ארגנו (1858) את בניין היישוב החדש בשיטות של התעשייה הקבלנית בלודז'. ארגנו פרצלציה של 408 מורגים (אקר) קרקע, לחכירה במס עולם, כאדמיניסטרטורים של המפעל שבעליו הנומינלי נשאר בעל הקרקע, אוגוסט זאווישא. בעל הקרקע מסר לשני המנהלים את הזכות לייסד בתי חרושת בישוב החדש, והבטיח להם לקבל בשביל הישוב הזה זכויות של יישוב עירוני.
עמדת השלטונות הייתה שלילית, משום חשש התחרות בתעשייה של לודז'. יתכן שהייתה בזה יד האורגים בלודז'. הם שניהלו את מלחמת העיר כנגד חדירת יהודים לשטחי התעשייה שלה, חששו פן יצליחו היהודים להקים מרכז תעשיה ומסחר לטכסטיל בשכונה שלהם. בעלי התכנית טענו כנגד זה שהישוב החדש יהיה לו אופי חקלאי, ומצד אחר הוכיחו בצדק שמקומו של היישוב החדש הוא על גבול העיר, ומהווה למעשה המשכה של העיר.
נשיא העיר התייחס בחיוב לתכנית, משום שהישוב החדש יספק דירות בזול לפועלים ובעלי מלאכה הסובלים מיוקר שכר דירה, ועוד יהיה לכל יחידת בנין שטח לגידול ירקות, אולם דרש שעל הישוב החדש יוטל פיקוח חמור מצד המשטרה "כדי שלא יתיישבו שם הולכי בטל מרובים, שהם-הם הפרולטריון בתקופה של משבר, יסוד מזיק בעיר גדולה של תעשיה ומסחר".
מדין וחשבון של אותו ראש עיר משנת 1860, נודע לנו שבנין ה"עיר" החדשה הולך ומתקדם. בעלי המפעל לא המתינו לרשות מצד השלטונות והתחילו בבנין בתים ובקביעת רחובות. אותה שעה הלך ונגמר בנינם של 26 בתי עץ ושני בתי חומר על גבולה של לודז' ועוד ארבעה בתים בסביבה אחרת, וההכנות הולכות ומתקדמות במגרשים שב"רחובות" אחרים. אותה שעה כבר נחכרו 115 מגרשים לבנין, מהם עם שטחי זריעה לגנים – קרוב למחצית כל השטח.
בין שהדאגה לתושבים הניעה את לבו של נשיא העיר או שהושפע מצד בני עמו, הגרמנים שבלודז' – ואולם, עם התקדמות הבניין שינה את דעתו לרעה על הישוב החדש: "תחת ישוב חקלאי...נבנה חלק של עיר, מתחלקים מגרשים קטנים מאוד... ואין לישוב אופי חקלאי, כזה הרצוי לעיר לודז'"...אם השלטונות התייחסו לכתחילה בפקפוק למפעל החדש, לא עשו עתה שהיות: שלחו לבאלוט משלחת קוזקים – שומרי הסדר העליונים בפולין הכבושה לרוסים – וביטלו כל עבודת בנין "עד להחלטה חדשה" לא היה ספק בכוונת האיסור הזה: בניינה של באלוט עשה פלסתר את כל גזירות השלטונות ותושביה הגרמנים של לודז' לסגור את העיר בפני היהודים.
מעתה התחילה מלחמה בין בעלי העסק לבין שלטונות המחוז, כפי שהיה הדבר נוהג באותו זמן בהרבה מקומות בקיסרות רוסיה. הללו המשיכו להחכיר ולבנות והשלטונות הוסיפו לגזור גזירות ולשלוח קוזקים...
נראה שיד בעלי העסק הייתה על העליונה, אם בדרך החוק ואם במתת יד. אולם, התערבות השלטונות היו לה תוצאות. בלאוואט ובירנצווייג הסיחו את דעתם מן התכניות הראשונות, העלו את שער הקרקע ותחת להחכירה מכרוה, והקונים חזרו ומכרוה – בלי דעת בעל הקרקע הנומינלי, בלי בקורת שלטון ובלי הרשמה. וכשמת זאווישא דרשו יורשיו ושותפיהם את גירוש כל התושבים מבתיהם שנבנו על קרקע לא להם... ומכאן יצא משפט שנמשך שנים והגיע עד פטרבורג ובשנת 1871 הוציא הסינאט את פסק דינו לזכות היורשים ושותפיהם, ורק בהשתדלות רבה נשארו בה המתיישבים הראשונים "החוכרים".
מאליו ומובן שבניינו של הישוב החדש לא נפסק, ובשעת פרוץ המלחמה לא היה רחוק מ 150,000 תושבים.
חלומם של מייסדי באלוט לא נתקיים. היישוב החדש לא הפך למקום תעשייה וחרושת. שני כיוונים היו בהתפתחותה. מצד אחד התפתחה באלוט כעיירה, על כל אופייה החברתי והכלכלי, שהיה נראה כאנרכרוניסם משונה בשטח שעל סף לודז' על עונייה הפרובינציאלי, על נסיגתה התרבותית והחברתית. מצד אחר, הייתה באלוט תעלה מזרם חייה של לודז'. באלוט לא הייתה שותפת ללודז', הייתה פחות שותפת לה מאשר העיירות המרוחקות בסביבה שהיה להן גם עורק חיים כלכליים בתעשייה גדולה משלהן, כגון זגירז' ופביאניץ וטומאשוב. באלוט הייתה מושב הכוחות הדינמיים המתפרצים לתוך לודז', באלוט הייתה מושב הטפילות החברתית-הכלכלית שעל גופה של לודז', באלוט הייתה הרזרבואר של כל המרדנות שהייתה עיר התעשייה מייצרת יום-יום בהווי שלה, באלוט הייתה תעלת הזוהמה של לודז', להוצאה ולהבאה, באלוט הייתה מושב הפרולטריון השחור והצהוב של לודז'. האורג היהודי, אסיר הנול, שארג יום יום מהשכמה עד מאוחר בלילה את זהב עשרה של העיר, במחיר דם תמציתו וליח עצמותיו, שכל אמה באריגו הוסיפה שקע בחזהו ושיעול בגרונו – ביתו היה באלוט, ושם עמד הנול בחדר צר ומחניק בין מיטות וכלים ועדר ילדים.
בבלאוט היו בתי מלאכה של אומנים קטנים, עניים, שהיו מכינים תוצרת גרועה להתחרות בה במחיר ובתוצרת בתי החרושת והמלאכה המיכנית של לודז'. בבאלוט ישבו בעלי מלאכה מחוסרי קבע, שלודז' הייתה מטרתם ושטח מחייתם. בתי חרושת גדולים שהיו בה, לא הייתה מציאותם מותנית כלל בבאלוט, ולא הייתה תלויה במקום: אלה היו בתי חרושת של לודז' שנבנו על אדמת באלוט, כשם שנבנו בכל המקומות שבאזור העיר מסביב. מצד אחר היה הישוב הבאלוטי בבתי חרושת אלה, והיה האינוונטר החי שלהם – פועליהם ופועלי בתי חרושת אחרים בלודז' היו ה"פלוטוקראטיה הפרוליטארית" שבמקום וסביבם נתרכזו פעילים וטפילים.
אותו אופי פרוליטארי של המקום גרם לפוליטיקה מוניציפאלית מיוחדת מצד שלטונות רוסיה ל"פיתוח" המקום. על אף התפתחותה המהירה שהייתה עירונית טיפוסית, נשארה באלוט תלויה מבחינה אדמיניסטרטיבית חוקות בדומיניון הלאגיבניקי, ושלטונו האדמיניסטרטיבי היה ה"וויט" (מוכתר) של הכפר ראדוגושץ' הסמוך, ולא היה בה לא שלטון מוניציפאלי ולא שום גוף חברתי מייצג את התושבים. כל בעל מגרש בנה בית – או אף "רחוב" שלם – לפי תכנית שחשקה נפשו, צר או רחב, בלי מילוי כל דרישה של היגיינה, בלא הארה, בלא תעלות שופכין, בלא תעלות שופכין, בלא סלילת דרך ומדרכה. עץ ואבן, בקתה וחומה, שכנו זה על יד זו ברחובות דומים לחוצות עיר אסיאתית ושנקראו על שמותיהם של בעלי הנחלות – רחובו של פפר ורחובו של מרדכי גבאי, וכו' וכו' גם תושבי באלוט וגם עירית לודז' עמלו הרבה לאחד את השכונה העירונית הזאת עם העיר מבחינה אדמיניסטרטיבית – ולא הצליחו.
שלטונות רוסיה לא הסתפקו בעושק זכויותיהם של תושבי באלוט, אף התכוונו להצר את צעדיהם על ידי הגברת האופי הפושעי של הפרבר. בסוף המאה שעברה "יישבה" רוסיה בבאלוט מספר רב של פושעים שנתחייבו גלות ושילוח לארץ גזירה. דבר זה השפיע על הסטרוקטורה הסוציאלית של בלוט, השפיע השפעה עצובה גם על ענייני היהודים. בימי השביתה בלודז' אחרי ה-1 במאי 1892 השתתפו "המשולחים" בפרעות ביהודים – ויש אומרים שאף עמדו בראשן. הפרעות הללו שלדעת שונים נתארגנו מלכתחילה בידי השלטונות – הביאו בתוצאתן הרחקת "הגולים" הללו מן העיר.


רק בשנת 1916 בימי הכיבוש הגרמני, כאשר הונהגו הבחירות הדמוקראטיות הראשונות לעיריות פולין, זכתה לודז' לאיחודה של באלוט אתה מבחינה אדמיניסטרטיבית. אולם, באלוט כבר הייתה מושחתת מבחינת המבנה האורבאנסטי לדורות, ורק השריפות שפרצו בה מזמן לזמן, שינו את פני אחדים מרחובותיה והחליפו את בניינה מעץ לאבן. אכן, עוד נכון היה לבאלוט להיות נקייה, מנוקה ומיופה. בשנים האחרונות שימשה באלוט אחד הגטאות הגדולים ליהודים באירופה הנאצית. למקום זה נדחקו יהודים מכמה ערי פולין ומכל לודז' מצרפת ומהולנד, מגרמניה ומצ'כיה, מאוסטריה ומבלגיה, מאיטליה ומיון. השמירה על הנפש דרשה לדאוג לניקוי המקום ולהבראתו, במידה שהתנאים הניחו לעשות כך. והנאצים היו מביאים ועדות בקורת מגרמניה ומארצות אחרות להראות מה רב כוח ארגונם שלהם, "שהצליחו" להפוך את באלוט למקום ישוב אנושי. (עתה נהרס הגטו).
אופייה של הסטרוקטורה החברתית של באלוט ניכר מתוך טיפוס תושביה מתחילתה.
אם כי מבחינה אדמינסטראטיבית לא הייתה באלוט תלויה בלודז' ראו עצמם יהודי באלוט כחברי קהילת לודז'. אמידים שביניהם היו פורעים מס לצרכי קהילת לודז' וענייהם היו מקבלים צדקה בלודז'. בשנים כתיקונן היו כמעט 100% מפושטי היד בלודז'. בשנים כתיקונן היו ביניהם שהיו בעלים בעמם ואף בעלי בתים בבאלוט – ומלאכתם על פשיטת יד בלודז' כשם שהייתה באלוט מטרופולין של גנבי לודז' – של המעמד התחתון שבקרבם.
התרבותם של יהודי באלוט בצריכתם למוסדות משלהם – תלמוד תורה, בית מדרש, מוסדות צדקה וכו'. ובתחילת שנת תרמ"ה נתכנסו בעלי בתים שבבאלוט (33 מן 53) בנשיאותו של ה"סולטיס" (מוכתר) היהודי, החליטו: היות ולא נבחרו מבעלי הבתים שבבאלוט לוועד הקהילה בלודז' כדי להחליט על הוצאת ממון לצרכי מקומם, והיות ואין סדר במחלקת הכספים של הקהילה, הרי הם בוחרים בשבעה בעלי בתים הנקובים בשמותיהם, לנהל ולבקר את חשבונות ה"נתינות" בבתי המדרש שהשלטונות הרשו את בניינו, ולחשב חשבונות לצרכי עניים ויתומים.
אגרתו של ראש עירית לודז' ששלח את זיכרון הדברים מהחלטות אסיפה זו עם הערותיו אל המוכתר של ראדוגשץ', שימשה ממילא הכרה בדיעבד בוועד קהילת באלוט.
אין ידוע היכן בדיוק היה בית המדרש של באלוט. סבורים שמקומו היה סמוך לבית המדרש בשנים האחרונות, על גבול לודז' (ברחוב הזגירז'אי 27). אחרי בנין בית המדרש והחדר" הובא גם רב לקהילה – ר' קופיל מז'יכלין, שחזר ועזב את המקום, ואחריו בא ר' ישראל פרידל מלוטומירסק. מה שאירע ללודז' אירע לבאלוט – שהאריך רבה ימים עד השנים האחרונות. ואחרי הרב בא השוחט. כאן התחילה קהילת לודז' למחות בדבר. ברור ששחיטה מסודרת בתוך גבולותיה של לודז' ושלא ברשותה של קהילתה, עלולה היתה להרוס את כל האוטוריטה של ועד הקהילה הן בענייני כשרות והן בענייני הכנסה והחריפה בהרבה את שאלת הבשר משחיטת חוץ, שהיתה פרובלמה כאן כמו ברוב הקהילות הגדולות.
שחיטתה של באלוט שימשה סלע מחלוקת במשך עשרות שנים בין ועדי קהילות לודז' ובאלוט. ואולם, על אף דיני תורה ופוסקיהם לביטול השחיטה... הלך ורב מספר השוחטים בבאלוט, סימן שחששותיה של קהילת לודז' מבוססים היו. רק בשנים האחרונות נמצא בקיומה מודוס ויוונדי לאיחוד קהילת באלוט עם קהילת לודז'. אולם תושבי באלוט לא ויתרו על אופיים של קהילה, ובית הכנסת של באלוט – סמוך לבית המדרש –שנחרב בימי המלחמה הראשונה, חזר ונבנה כבית הכנסת של הק"ק, ואפילו חברה קדישא מיוחדת היתה קיימת בבאלוט עד הזמן האחרון. אופייה הסוציאלי של באלוט בלט במיוחד בסכסוכי גבאים שלא פסקו בה, עם כל תופעות הלוואי שלהם.
בינתיים נשתנו ערכים רבים בחברה היהודית. באלוט סבלה יותר מכל שכונה אחרת בימי המלחמה הקודמת ורבים מבתיה נהרסו ונחרבו, ואלפים מתושביה הפרוליטארים נזדקקו לצדקה, ואורגיה שברו את נוליהם להסיק בהם תנורים. אחרי המלחמה, כשחזרה לודז' לגדולה תעשייתית, ירדה אריגת היד מן הפרק במידה רבה מאוד, וכמעט שבטלה. הפוליטיקה הכלכלית של המדינה כנגד היהודים בתעשייה, הקשתה את העברת היהודים לאריגה מכאנית, שכמעט שלא היתה להם בה דריסת רגל מעודה. בא שינוי בסטרוקטורה המקצועית, וגם בפסיכולוגיה החברתית. הרעיונות הפוליטיים החדשים מצאו בבאלוט המרדנית קרקע טובה לקליטה. באלוט פסקה מהיות מעין ישוב טפיל ללודז'. בשנים האחרונות היו בה בתי תלמוד תורה וישיבה ובתי ספר יהודיים וקלובי פועלים ואגודות לתרבות ולשאר ענייני ציבור.
האלמנט העיקרי של תושבי באלוט היהודים היו לפנים האורגים, עם עוניים המתמיד וצרותיהם שלא פסקו, שלפתח ביתם רבץ תמיד הרעב. כאשר התארגנו האורגים באגודה של "מייסטרים" בשנת 1916, התכוונו עוד פחות מבעלי מלאכות אחרות בלודז' לעניינים של ארגון מקצועי, אלא כדי לארגן קואופרטיב לצרכי אוכל ועזרה מאמריקה לשם הקמת מטבח ציבורי. ואמנם, הוכיחו אורגי באלוט בפעם הראשונה כח של דאגה לעצמם, שמעולם לא נתפנו אליה, אם מרוב יגיעה או מרוב רעב. אולם בגמר המלחמה, עוד לפני שחזרו בעלי התעשייה שבלודז' למלאכתם, חזרו אליה אורגי באלוט. אבל האריגה המכאנית ביטלה את תכניותיהם. הצעירים שביניהם עברו לאריגה ממכאנית בעזרת "ארט" ומוסדות אחרים, העניים הפכו לרוכלי חוצות ולפושטי יד, ומי שמצא מקום להגר אליו, קם והניח את מקומו. לא נשארו במלאכתם אלא אורגי אותם אריגים שאי אפשר לעשותם במכונה.
קמו לה לבאלוט עסקנים משלה ומוסדות משלה. באלוט התקוממה בזמנה כנגד "בקור חולים" של לודז' שלא יצא ידי חובתו לשכונת העוני, קמה וארגנה את חברת משמרת החולים בשנים שאחרי 1905/6 תקופה שנחרתה עמוק בבשרם של תושבי באלוט. למשמרת החולים היו במשך השנים "עזרה ראשונה" ואמבולטוריה ובתי מרקחת וכל שאר מוסדות סיוע לרפואה. עמדו לרשותה כתריסר רופאים קבועים וארעיים, היה לה תקציב של כ- 300,000 זהוב לחודש, ונמנו עליה 1000 חברים אקטיביים ועד 2000 חברים מסייעים.
נדבן יחיד, יהודי סוחר ירקות, אברהם יוסף אוטרובייצקי, בנה מכספו בית כנסת לבאלוט, נוסף לבית הכנסת הציבורי. היחיד בלודז' שבנה בית כנסת על חשבונו (רחוב זגיירז' 45/47) היה יהודי פשוט מ"עמך" שבבאלוט"...
עסקני באלוט הקימו בשנת תרס"ב את תלמוד תורה דבאלוט שהיה עליו חן המקום, חדר אחד קטן ברחוב פייפר, בלי רהיטים, כשהתלמידים יושבים על הארץ לרגלי המלמד היחידי. בתרע"ב כבר היה לתלמוד תורה מעון משלו (רחוב זגירז' 56) וכבר למדו בו מאה ילדים והיו לו חברים תומכים... וקופסות בבתים. בשנות השלושים כבר היה זה מוסד לכמה מאות ילד (רחוב אלכסנדרוב 13) עם תכנית של בית ספר עממי נוסף לתכנית הת"ת.
בדומה לכך קם בבאלוט, בשנת תרפ"א, תלמוד תורה אחר בשם מחזיקי אמונה, בידי עסקנים יחידים, בחדר אחד (ברחוב פפר 18). בשנות השלושים כבר היו בו מאות תלמיד, עם תכנית בית ספר, סיוע לילדים וכו'.
האלמנטים ה"מתקדמים, היו דרך כלל נמשכים למוסדות שבעיר. בכל זאת היו בבאלוט ניסיונות של קלובי פועלים, שיעורי ערב, סימנים לתיאטרון יהודי וכדומה.
בין בני לודז' הוציאו מוניטון שלה בעולם, אם בכלכלה ואם בטכניקה, במדע ובספרות ובאמנות נמצאו והיו מבני העניים בבאלוט. בשנים האחרונות אף היו משוררים וסופרים שנתגאו במוצאם הבאלוטי – ואף ספרות בעלת אופי פטריוטי מקומי יצאה בה. תיאור הווי החיים של באלוט על כל עורקיה ניתן ברומן "באלוט" (בג' כרכים) של הסופר רב הכישרון בן באלוט, ישראל ראבאן, שנספה בשמד וילנא.
אין ספק שרב מאוד היה חלקם של בני באלוט במוניטון שהוציאו אנשי לודז' לעירם, אם במקומם ואם ברחבי עולם.