כדי להגיע לסוחצוב, עולים על הרכבת בתחנה מרכזית בוארשה ברחוב ירוזלימסקה, וכעבור זמן קצר, לאחר עצירה קצרה בבלוינה, תגיע הרכבת לסוכצ'וב העיר. התחנה היא אותה התחנה כמלפני למעלה מ-60 שנה. היא נמצאת בדרומה של העיר, בין הרחובות טראוגוטה וטאווארווה, בקצה המסילה, לא רחוק מבית הקברות.
לו ידעו קירותיה לדבר, היו מספרים על יהודי העיר שנסעו דרכה מדי יום לעיר הגדולה כדי לקנות סחורה וגם למכור. התחנה הייתה, שלא כמו היום, מרוחקת ממרכז העיר ומהרובע היהודי, ולכן היה צורך במרכבות וסוסים כדי להביאך לביתך כשאתה עמוס חבילות לאחר מסע מפרך. קבוצה של עגלונים מצאה שם את פרנסתה והייתה אורבת לנצרכים לה בחצר התחנה. היו העגלונים מעמיסים את הסחורה על העגלה ועושים דרכם בדרך העפר למחוז חפצו של הנוסע. וכך כותב על כך ירוחם אינס בזיכרונותיו
המרחק מן העיר אל תחנת הרכבת היה מספר קילומטרים. כדי לעברו היו אנשי העיר ובעיקר סוחריה נזקקים לכרכרותיהם של עגלוני סוכצ'וב, לייזר דרושקש, הירש טינדל ואחרים, שעמדו תמיד- בקיץ עם כרכרות, ובחורף עם מזחלות שלג- מוכנים להסיע את הממהרים לרכבת היוצאת.
מסביב לבית הנתיבות היו הבתים של כמה עשרות משפחות יהודיות, שהתפרנסו מבאי הרכבת. ביניהם נתבלט ביתו של מרדכי פיין, ובו בית תפילה ליהודי המקום. מעברם השני של פסי הרכבת, השתרעו כרי המרעה של הכפר ינובה דורנוב
בימי מלחמת השמד היה זה המקום בו הבריחו מזון לעיר הגדולה, ומאוחר יותר-דרכה גרשו את יהודי העיר לגטו וארשה. לרבים היתה זו פרידה לצמיתות מעיר הולדתם. מעטים מאוד חזרו לכאן כדי לחפש את יקיריהם או ממה שנישאר מרכושם-אם בכלל.
דמות עממית ומאוד מיוחדת הייתה חייקה הבעליגולה
האישה חייקל בעל העגלה
היא הייתה בעל העגלה היחידה בפולין. לא גבוהת קומה, לא חסונה, אך מצעדה גברי, איתן. פנים שזופות, ועיני תכלת של אישה יהודיה נלבבת, של אמא רחומה.
ומכובדת הייתה בעיירה... יהודים חסונים כאלונים, עגלונים מדורות, סייסים אלימים, הכול רחשו לה כבוד.
חייקל ידעה לא בלבד לנהוג בסוסים, בשיירות שלימות, בדרך לוארשה אלא גם לעמוד בפרץ בכל תקלה, כגון כאשר נשבר אופן של עגלה עמוסה. וכאשר חלה סוס, ידעו הכול שיש לפנות אליה והיא הפשילה שרוול מעיל הגברים שלבשה תמיד, וטיפלה כהלכה בסוס, בוטרינרים לא רחשה אמון יתר. נזקק אחד לקנות או להחליף סוס – שאל לחוות דעתה. לא לקחה דמי תיווך. אדרבא, נכונה הייתה תמיד לסייע לעגלון מך ודחוק בכספה, ובכסף שאספה אצל אחרים.
ולפלא הדבר, שאישה זו, אשר רוב ימיה עשתה בין סוסים ואורוות, ידעה לטפל גם באדם חולה, לא פחות מן החובש העירוני. ולא היה בית עניים, שנחלה בו אדם ולא היה כסף בשביל רופא, שלא הזמין את חייקל. היא ידעה הטיפול במקרה של נקיעת רגל, העמדת כוסות רוח, וקבעה התרופות למחלות השונות. ולא אחת נזדמנה אליה אישה שתינוקה לקה במיחוש כלשהו, והיא, בידיה הגרמיות והכבדות, טיפלה בו ברכות ובעדנה.
בעלה, מושקו, היה נפח, נמוך קומה ממנה, חסון, בעל ידיים אמיצות. לא היה בעל הדעה העיקרי בבית. אפילו בענייני העגלונות לא התערב יתר על המידה. שקוע היה בנפחותו. כשם שידע להשתלט גם על האביר שבסוסים, כן עלוב ומסכן היה לעומתה, ראש הבית.
אפילו גויים אהבוהו. הוא ידע את מלאכת הפירזול. גם לתקן אופן של עגלה. ושמו בפיהם, פאניה מושקו. ואולם בשטיבל בו התפלל, עם קצבים ונפחים, קראוהו לתורה בשמו ר' משה בן שמואל הכהן. ושם בשטיבל, הוא שם עינו בבעל הקורא הבחור פייוול, ובחר בו כחתנו, בעל בתו הבכורה. אם הוא עצמו אינו בקי באותיות הזעירות, יהא חתנו למדן. וכשסיפר על כך לאשתו, לחייקל, לא היה דבר שקשה עליה להשיג – ובייחוד למען למדן כזה. מכרו רתמה ועגלה, לקחו הלוואות, צירפו נדוניה, שכרו דירה וריהטוה וערכו חתונה כדת וכדין. כל העיירה הוזמנה לשמחה. מעולם לא סירב אדם להיענות להזמנתה להשתתף ב"שמחה" שערכה, בביתה הקטון שגבל במפחה ובאורוות הסוסים. ואם חסר מקום – סעדו במשמרות. ואולם לנשואי בתה היא שכרה את האולם הגדול ביותר בעיירה, של מכבי האש, והזמינה בנוסף לידידיה הנפחים, העגלונים, את כל נכבדי היהודים וכן את נכבדי הנוצרים עם ראש העיר בתוכם.
ועד אור הבוקר סעדו ורקדו ושמחו.
מה לא עשתה למען ילדיה? משנוסדה בסוכצ'וב גימנסיה, הייתה בתם הצעירה לתלמידה בה . מהראשונות.
ואשר לצעיר הבנים, חיים ניסן, והוא גם בן יחיד, הגתה תכניות שונות.
...זאת ועוד. היא – ולא בעלה – הייתה אולי האישה היחידה בפולין, חסידה של רבי. בחרה ברבי צנוע, בפרבר של וארשה – הרבי מגרוכוב. והיא העניקה לו אהבה וכבוד. עם כל נסיעה לוארשה לא שכחה להביא לו מתנה. וכל קיץ היה הרבי מגרוכוב בא לנוח בביתה, אשר בין המפחה לאורוות הסוסים. והיא קורנת אז מרוב שמחה ואושר. ובייחוד בליל ששי. בעלה לבוש בקפוטת משי, יושב ליד הרבי. ומכנסים אצלה בעלי מלאכה ויהודים סתם. הרבי אומר דברי תורה, ושרים זמירות חסידיים עד לשעה מאוחרת בלילה. והיא לבושה בשמלת שבת, רחוצה, כעומדת מן הצד, רוויה אושר – הלא היא קונה מצוות ועושה מעשים טובים...
שופעת מרץ הייתה. נוסף על העגלונות והמפחה הייתה בעלת מחסן פחמים ועצים. בשנים שקדמו למלחמת ההשמד הקימה בניין –חומה- לאחר טרדות ויגיעות רבות – על מגרש שלה. בלשון הפולנית הרצוצה שבפיה טענה באזני עורכי דין ושופטים, בקפלי שמלתה טמונות התעודות והאישורים למיניהם, והיא בעיצומה של פעילותה, אילולא...ספטמבר 1939.
ביום השלישי למלחמה הייתה סוכצ'וב יודן-ריין. יום תמים הופצצה העיר הפרוזה, הפצצות הראשונות פגעו בבית הכנסת. בבהלה נמלטו היהודים לוארשה. הניחו אחריהם הכל. גם זקן וטף יצאו לדרך ברגל, ורק מעטים בעגלות, שמחירן האמיר מאוד. לעת ערב הייתה העיר ריקה מיהודיה.
העגלה האחרונה הייתה של חייקל. יחידה ניצבה על העגלה הגדולה וסידרה החבילות, השקים המלאים חפצים, כרים, כלים – אחרית "רכושם" של יהודי סוכצ'וב. העגלה גאתה וצבתה כענק. בידיה המיובלות טרחה. ברגליה הנעולות מגפים כבדות דרכה על החבילות כדי לשייר מקום למטען נוסף. לא עמדה על המקח. באמנות אחזה במושכות והסיעה העגלה העמוסה לכביש בואכה וארשה. והכביש – גדוש אלפי פליטים. מהומה וצעקה. ליד אבן, בשולי הכביש מאחורי עץ – יושבת עקרת בית מכובדת מסוכצ'וב. משותקן, זועקת וקובלת הלמאי משאירים אותה. יהודי נגיד רכש עגלה זעירה, רתם עצמו בה. ובנו ואשתו (מורה ב"יבנה") דוחפים. והנה צועדות שלוש ישישות. לא עברו קילומטר אחד, ואין הן עוצרות כוח להמשיך, ומתפללות לסוף קל...
חייקל עוברת על פניהן, מבחינה בהן, יורדת בקפיצה זריזה, ומושיבה את שלוש האומללות בעגלתה. היא עצמה תפסיע ברגל. אולם עד וארשה לא הגיעה.
עם שחר הגיע ההמון המעונה לבלוינה. הדרך לוארשה סגורה. משמרות צבא. כי הדרך שמורה רק לצבא הנסוג. ההמון פונה לעבר ויסקיט. בהלה ומבוכה. משהאירה השמש חידשו הגרמנים הפצצותיהם הרצחניות. הם טסים מעל לראשי הבריות וקוצרים בהם. האנשים עוזבים שארית רכושם ונמלטים על נפשם. אף לא היה מי שישדוד.
ואך חייקל בלבד – לא נמלטה.
היא לא נטשה את חפציהם של יהודי סוכצ'וב המורדפים והמעונים, שהפקידו בידה. סבורה שיש להציל את כל הניתן. לא נפחדה בפני החיילים שחסמו הדרך בכביש הראשי לוארשה. היא בקיאה בכל שביל ומשעול- ומגיעה לפרושקוב העיירה.
כאן נתקלה בהפצצת אימים. נפלו סוסיה. ובלעדיהם הלא היא כגוף ללא נשמה. היא מאספת את כל החבילות, השקים, הסלים למקווה המקומית.
ומיוגעת עד כלות הכוחות היא מגיעה ביום ששי לוארשה, השוט בידה- זה כל מה שנותר לה.
ובתום המלחמה אצים ניצולי סוכצ'וב לפרושקוב, ומקבלים שרידי רכושם שנשתמרו, בדרך נס, במקווה.
היכן, באילו כבשנים, נתנו נפשם בני משפחת חייקל – לא נוד. בדוד המוות הגדול של גטו וארשה אבדו גם הם.
המפחה, האורוות, ביתם הדל – הכל נמחה מעל פני אדמת סוכצ'וב. ולא שרד שריד מן החיים שהמו, שפעמו, שסערו, שהיו רווים צער וחדווה. במקום זה קיים עתה שוק. שוק נקי – משל לא קיים היה כאן דבר...
ואך זכר אחד קיים. הבית בן שתי קומות ברחוב ורשאווסקה, שחייקל בנתה אותו בשעתו, ונוצרים מתגוררים בו. ותלוי עליו שלט – פח קטן עליו רשום באותיות לטיניות בלשון פולין:
חייקל קארו, בעלה וילדיה – הי"ד זכרונם לברכה.
והלא הם קורצו מהיסוד העממי, הטוב והנלבב, ממנו קורצה כל עדת יהודי סוכצ'וב.
