בעקבות משפט ג'ון איוואן דמאניוק




קטעים נבחרים
כתבה: רחלי יהושע - קיבוץ דפנה



מבוא
לטרבלינקה אין הסטוריה. ההיסטוריה שלה מתחילה עם הפעלת "הפתרון הסופי"... ואכן , לא היו שם לא כפר ולא עיר. תחנת רכבת קטנה הנמצאת כ – 80 ק"מ מוארשה, לידה הקימו הגרמנים מחנה השמדה שהוקם – בנוסף למחנות השמדה אחרים – לביצוע "הפתרון הסופי". מחנה ההשמדה טרבלינקה הוקם ע"י עובדי כפיה יהודים ב – 1942, במרחק של 4 ק"מ מתחנת הרכבת. אורך המחנה 600 מ' ורוחבו 400 מ', המחנה מוקף שתי מערכות של גדרות, אין כאן גדר חשמלית. זה מחנה פרימיטיבי, ברווח בין שתי הגדרות אין מוקשים ושום דבר אחר הדומה למוקשים (בסוביבור היו מוקשים). בנוסף לכך היו מגדלי שמירה בגובה של 8 מ'. מספרם היה 6 והם היו חמושים.
המחנה חולק לשניים. בחלקו האחד של המחנה נבנו מגורים לאסירים, לעובדים, לאנשי ה – S.S. ולמחסני הרכוש השדוד. בחלקו השני נבנו תאי הגזים, מקומות לקבורת הגוויות ולשריפתן.



תאי הגזים
שטחם הכולל של תאי הגזים הישנים 84 מ"ר וגובה 2 מ'. בבנייתם של התאים החדשים עסקו פועלי כפיה יהודים, שטחם הכולל של תאי הגזים החדשים היה 320 מ"ר. הכניסה לפרוזדור תאי הגזים היתה מכוסה בפרוכת כהה שנלקחה מבית כנסת בלתי ידוע ועליה כתובה בעברית: "זה השער לה' , צדיקים יבואו בו".
תהליך ההשמדה: טרנספורטים הגיעו ברכרבות "לישובם מחדש במזרח". ההטעיה כללה גם מנגנון הסוואה, תחנת רכבת מדומה, קופות, צריף עם סימן של הצלב האדום, וכתובת LAVJARETT בית חולים, לשם הוכנסו זקנים, ילדים,נכים וחולים שנורו ע"י ה - S.S. האחרים הוכרחו להתפשט לשם חיטוי. חולק סבון, נגזזו השערות ומשם הריצו את האנשים לתאי הגזים במסלול שנקרא "הימלשטראסה" – "הדרך לשמים". במכות נדחסו האנשים לתאי הגזים.
תהליך ההמתה נמשך 15 עד 20 דקות. לאחר 25 – 40 דקות נפתחו הדלתות, ומיד נעשה פינוי הגוויות ע"י קבוצת יהודים – הזונדרקומנדו, הם נצטוו להכין את תאי הגזים לקראת המשלוח החדש. הגוויות נקברו ומשנת 1943 נשרפו במשרפות.
כשלושה משלוחים הגיעו מדי יום. מספר הנרצחים ליום נע בין 10,000 ל – 31,000.



על אף אמצעי ההטעיה והאימה, היו בטרבלינקה גילויי מרד של יחידים וקבוצות. באוגוסט 1943 התלכדו אסירים יהודים ופתחו במרד. הם ניתקו טלפונים, הציתו את תאי הגזים, התקיפו והרגו גרמנים. רובם המכריע של המתמרדים נרצח אולם חלקם ניצל.



בעקבות המרידה הופסקה ההשמדה בספטמבר 1943 ובאוקטובר 1943 נסגר וחוסל המחנה.



"טרבלינקה היא בית קברות יהודי. בבית קברות ענק זה, שממדיו חורגים מכל הידוע בתולדות אנוש קבורים אפרם ועצמותיהםשל 874,000 גברים ונשים, זקנים וטף אשר "אשמתם" האחת והיחידה היתה שנולדו יהודים"...(ד"ר ארד)



בחרתי לספר את סיפורה של טרבלינקה מבעד לעיניהם של אנשי העדות. כוחם של קטעי העדות רב יותר, חזק יותר. מסעיר ומרגש. ויש בידם לסייע לעיצוב הזכרון הקולקטיבי ומעל הכל להוראת השואה. נעזרתי בסרט "הבריחה מסוביבור" הסרט מזכיר מאוד את טרבלינקה, שני המחנות זהים באופיים ושייכים ל"מבצע ריינהרד".



טרבלינקה / לא ידוע



כבר אין פה דם
הוא היה
גאה ואדום
אך באדמה נבלע – ונדם



"אין כבר עם"
כך אמרו
זאת חפצו
כל כוחם אמצו – וטעו



כי הנה כאן,
דומם ניצבים
נערים וסוער דמם
וזועק לבם:



הסכת ושמע עולם!
אנחנו עמם,
דמנו דמם,
צעדנו לעד לא יתם!



דיברו דברים שונים בגיטאות ואמרו בגיטאות שיש טרבלינקה, דברו גם על מקומות גיהנום אחרים ורימו אותנו. למשל בגיטו וארשה היו כרזות גדולות חתומות בידי מנהל או מנהיג כלשהו על העברת אוכלוסין לרוסיה. בתקופה הראשונה היתה רמאות רבה כל כך, שבאו בכלל יותר מתנדבים ממה שהיה להם מקום במשלוחים שלהם….



יומן יושב ראש היודנראט של גיטו וארשה, אדם צ'רניאקוב, כותב ביומנו ב – 22.7.42
בוקר, שעה 7.30, אני בקהילה. גבולות הגיטו שמורים על ידי חטיבה מיוחדת מלבד הכוח הרגיל. בשעה 10.00 מופיע שטורמפירר הפלה, (אותו האיש סגנו של גלובוצניק במבצע "ריינהרד")… עם חבריו ונתקו את הקשר הטלפוני. היהודים פונו מהגינה שממול, הזהירונו שיהודים ללא הבדל מין וגיל יפונו מזרחה. היום עד שעה 16.00 יש לספק 6000 נפש, וככה לפחות יהיה בכל יום. ובאותו יום אכן לקראת הערב יצא מוארשה משלוח היהודים הראשון למחנה ההשמדה טרבלינקה…" למחרת 23.7.42 הוסיף צ'רניאקוב ביומנו: "השעה 15.00 לעת עתה יש 4000 ליציאה. עד שעה 16.00 חייבים לפי פקודה – 9000".
"היה זה הרישום האחרון של צ'רניאקוב ושעה אחר כך הוא התאבד".



מכתבו של גלובוצ'ניק להימלר. באותו יום עצמו ה – 22.7.42
כותב גלובוצ'ניק להימלר, (שציווה על ביצוע ההשמדה כולה במסגרת מבצע "ריינהרד" עד דצמבר 1942), שהנה אכן כל הבקשות הכמוסות ביותר שלו אמנם הולכות ומתגשמות. במסמכים ת\276 ות\277 ישנו אישור לכך כי החל מיום 22 ביולי 1942 נוסעת יום יום רכבת עם 5000 יהודים מוארשה דרך מלכיניה לטרבלינקה.




הגירוש
העבירו את רוב היהודים מהגיטו למקום יותר קטן. ריכזו אותנו שם….
היינו באותו מקום תקופה קצרה ביותר. לא היה כבר מזון. דאגתי בכל צורה שהיא להביא הביתה את המזון, אם אפשר היה להשיג את זה. באמצע הלילה, שמענו דפיקות בבית, בדלת… פתחתי את הדלת, לא היה אור, לא היה חשמל לגמרי. ראיתי לפני חושך.היו שני אנשים מזויינים. היה להם פנס ביד והם פנו אלי בשפה, שהיתה מוכרת לי קצת, אבל זה היה ברוסית או באוקראינית… הם קיללו משהו, עזבו ויצאו מהבית בצעקות, כולם לרדת… אמא אמרה לי אז, שאין לה יותר כוח להתחבא, אנחנו יורדים. לקחנו כמה דברים שהיה לנו… וירדנו לרחוב.



במוצאי יום כיפור 1942 , בלילה, צילצלו בבניינים, העירו את כל האוכלוסיה, הוציאו אותנו לרחוב וציוו עלינו… להתרכז במקום שהיה לפני המלחמה תחנת רכבת. הדבר הזה בוצע על ידי אוקראינים, הם צלצלו בשערים. אנשים יצאו החוצה וצעקו לנו להתרכז. כיוונו אותנו לכוון תחנת אוטובוסים שהיתה לפני המלחמה. שם, התרכזנו כל היהודים אשר הוציאו אותם לרחובות. התחיל תוהו ובוהו. אי אפשר לתאר מה שהיה, ילדים נשים, זקנים, אנשים שלא יכלו ללכת, הביאו אותנו לתחנת הרכבת, ואחרי שריכזו את כולם בתחנת הרכבת הובילו אותנו לרכבת משא…
דחקו אותנו לקרונות ושם…. הפרידו אותי מן ההורים…."



ברכבת
הרכבת נוסעת לאט דרך נוף זר ועצוב. מסביב אדמה חולית אפורה וריקנית. אין ירק, אין בתים, אין ציפורים, אין אנשים. הרכבת נגררת ונגררת. פתאום מופיעה חורשה קטנה, אי שם נראת לנו אדמת כבול. ובכן, מוליכים אותנו להפיכת כבול, נעבוד, נעבוד קשה, המלחמה לא תמשך זמן רב. נחזיק מעמד. אנשים נדחפים לאשנב. כל אחד רוצה לדעת מה צפוי לו… במחשבה הכל מסתדר. אנחנו נעבוד ואבא ואמא יעסקו במטבח. בערב נחזור הביתה ונאכל משהו. הגיעו זמנים קשים. אבל הם יחלפו.



הבריחה מהקרון
ארבעה דורות נדחסו בקרון בקר חתום: הסבתא, הילדים, הנכדים והנינים. 18 נכדים ו-5 נינים מסביב לסבתא. כולם בוכים והיא כמו פסל עומדת ומהרהרת… הרכבת זזה. עוברים את תחנת מלקין והרכבת פונה שמאלה. ברגע זה ידענו שהתחנה הבאה היא טרבלינקה, ואז סבתא מורה בקול מצווה: "צבי תתכונן לקפוץ מהרכבת, יודעים אנו היטב לאן פנינו מועדות. אתה חייב להישאר בחיים ולספר לעולם את הקורות אותנו, ספר את האמת עלינו!" ברגע הראשון לא תפסתי את הרעיון ולא הבנתי את המתרחש. התחילה הפרידה, לא ידעתי ממי להתחיל, הזמן דחק, הבכי גובר, הצעקות לנקום ממלאות את חלל הקרון ואני בוכה יחד איתם ומבטיח להם, אעשה את הכל אם אשאר בחיים. ואז הרימו אותי לגובה החלון. הוצאתי את גופי החוצה וקפצתי. הרכבת המשיכה בדהירתה למחנה המוות טרבלינקה, והסיעה עמה את כל בית ציחנוביץ – אבות, אימהות,ילדים, אחים, אחיות, יקירים. שכבתי צמוד לקרקע הלום והמום.




הירידה מהקרון
פתאום נפתחו הדלתות. מול הרכבת עמדה שורה של אנשים מצוידים במגלבים ובמקלות שצעקו בפולנית, ביידיש ובגרמנית: "מהר לצאת
מהקרונות". התנפלו עלינו. כל אחד רצה למהר ולצאת מתוך הקרון ולהמנע מהמכות – וכך נרמסו אחדים. מאחורי שרשרת האנשים עמדו 12 אוקראינים עם נשק. מוכנים לירות ומאחוריהם 4 אנשי S.S עם אקדחים ביד ועל ידם כלבים טורפים. לפני התחנה נעצרנו, סודרנו בשורות על מנת שאפשר יהיה למנות אותנו.



צמא
כשיצאנו מהקרונות אמרו לנו שמי שצמא יכול לגשת לברז המים לשתות. זה היה פתיון. מי שניגש לשתות קיבל מהאוקראינים מכות עם קת הרובה בראשו. שתי גוויות עם גולגלות מרוסקות נחו על האדמה.



ההונאה
במגרש ניצב שלט גדול ועליו הודעה בגרמנית ובפולנית לאמור:
"יהודי ורשה, לתשומת לבכם:
אתם נמצאים במחנה מעבר שממנו תשלחו למחנה עבודה
כדי להשמר ממגפות עליכם למסור מיד את בגדיכם
וחפציכם לחיטוי. זהב, כסף, מטבע חוץ ותכשיטים עליכם
למסור בקופה, תמורת קבלה. דברים אלה יוחזרו לכם
מאוחר יותר תמורת הקבלה. למען נקיון הגוף על כל
הבאים לעבור מרחץ לפני המשך הנסיעה".



הכל אחיזת עיניים
הרצון לחיות גרם לכך, שחלק מהבאים היו מוכנים להאחז בכל אשליה ובכל מעשה של אחיזת עיניים ולקוות לטוב. אין תימה, איפוא, כי נוכח "קבלת פנים" מטעה שכזאת, נמצאו בין הבאים שפרצו במחיאות כפיים, לשמע
"הבשורה" שהגיעו למחנה מעבר. אולם, לא עברו דקות רבות והמציאות טפחה על פניהם.



גברים ימינה – נשים שמאלה: קולות שטניים "ראוס, ראוס. כבר אינני מטיל ספק באסון שלנו. אני לוקח את אחותי בזרועה ומתאמץ ככל האפשר לצאת מן הקרון. אני משאיר את הכל בקרון. אחותי הגלמודה מעירה לי, מדוע אתה משאיר את החבילות ואני עונה לה: אין זה נחוץ. אינני מספיק להגיד לה כמה מילים ונשמעת צעקה רצחנית: "גברים ימינה ונשים שמאלה". בקושי אני מספיק להתנשק איתה ואנחנו כבר מנותקים לנצח…



הלאזארט
הלאזארט, שם היתה כניסה וקודם היה בור. הבור הזה היה מוסתר עם הגדר. אם אני מסביר את עצמי טוב, מוקף עם גדר. היתה כניסה, למעלה התנוסס דגל עם צלב של הצלב האדום ובחוץ עמד יהודי… עם מעיל עור ומגפיים, עם קסקט וסרט של הצלב האדום. זה כאילו שבאים לבית החולים. "לאזארט" מין בית חולים בגרמנית… מרפאה עם אני לא טועה…



ההתפשטות
אז מצווים שנתפשט מייד ונקשור את הנעליים לפי זוגות. כל אחד מתפשט מהר ככל האפשר, מכיוון שהשוטים מתעופפים מעל לראשים. מי שמתפשט קצת באיטיות – מוכה בצורה רצחנית.



מיון רכוש
אני עבדתי יחד עם אחרים, מיינו את הבגדים. לחוד מכנסיים, לחוד חולצות, ועוד היינו צריכים לחפש בצווארונים, בקולרים ובחפתים שמא נותרו דברי ערך מוסתרים בהם… היה שם מיון מדוקדק. היו קערות לזהב, לשעונים, למצתים, לדברי ערך.המיון הזה שוכלל עד מאוד משום שכל הדברים האלה נשלחו לגרמניה והם רצו את הכל בצורה מסודרת…



שלושה נגנים עמדו ונגנו שם בכלי נגינה
בעומדי בקרבת ה"מקלחת" בטרבלינקה גיליתי דבר חדש. כבר זמן מה היה נדמה לי שאני שומע צלילי מוסיקה. חשבתי שזה רמקול של רדיו שהותקן כאן בידי הגרמנים, ושנועד בחור נידח זה למנוע חס וחלילה, את ניתוקם מתרבות מולדתם. עכשיו היתה לי הזדמנות להיוכח שדאגתם לתרבות מוסיקלית היתה גדולה עוד יותר. במרחק של ארבעים מטרים מתאי הגזים ובקרבת הדרך שהולכו בה היהודים ל"מקלחות" עמד מתחת לעץ צוות מוסיקלי קטן. שלושה יהודים עם טלאים צהובים. שלושה נגנים מסטוצק, עמדו וניגנו שם בכלי נגינה… הם ניגנו בהתלהבות….



תאי הגזים – איוון האיום
משהתמלאו התאים מפה לפה בקורבנות, היו דוחסים את האחרונים בכוח, במכות ובדקירות לתוך התאים ונועלים עליהם את הדלת מהפרוזדור של המבנה ואוטמים אותה.
אז היה איוון ניגש אל תא המנוע, מפעילו ומזרים את גז המוות. זו היתה שיגרת עשייתו הרצחנית של איוון במסגרת תפקידו, אולם כאמור הייתה בו מעין להיטות ותאוות רצח, להרוג, לאבד, להשמיד ולהתעלל באכזריות נוראה בקורבנותיו.



בוקר אחד הוצאה ילדה כבת שלוש עשרה מתאי הגאזים, חיה עדיין. הילדה קראה בפולנית "אני רוצה לאמא" אז ירה איוואן בילדה. הוא מילא את בקשתה האחרונה: היא הצטרפה אל אימה.



ורייכמן זוכר. הוא זוכר שלאחר שתהליך ההמתה הסתיים היו צועקים: "את הזבל הזה (הגוויות) צריכים לזרוק מהר".
"בכף אחת של טרקטור נשלפה עיירה שלמה למשרפות".



"ללקה" – קורט פרנץ
כש"ללקה", קורט פרנץ עם הכלב הופיע, האדמה רעדה מפחד,האדמה רעדה ממנו, לא רק אנחנו, האדמה רעדה כאילו באה איזה רוח. כינוי "ללקה"… זה בובה, הוא היה אדם נאה, יפה ומכאן הכינוי "ללקה". "ללקה" היה מופיע ומתעלל באסירים ללא כל סיבה… הוא היה צמא דם. היה לו כלב מגזע בראונינג ושמו היה ברי. לברי היה קורא "מנש" (אדם) ולאסירים "הונט" (כלב).
הוא היה מצווה על הכלב לאמור: "מנש בייסט הונט" (אדם, נשוך את הכלב!)
והכלב הזה היה מאומן להתנפל על אסירים ולקרוע אותם לגזרים…



בחמש בבוקר
מעירה אותנו תרועת חצוצרה. אנו קופצים על רגלינו, צועדים בכיוון המטבח ושם מקבל כל אחד מאתנו קפה ולחם. בשעה שש אנו נמצאים כבר במקום עבודתנו.



פלוגות העבודה צועדות/ שיר
מבט קדימה, משקיף על העולם
אמיץ ועליז
צועדות הפלוגות לעבודה.
עבורנו קיימת רק טרבלינקה.
זהו גורלנו.
את טרבלינקה הטמענו בתוכנו
בהרף עין.
אין אנו מכירים דבר, מלבד פקודת המפקד.
יודעים רק מהם ציות וחובה.
אנו רוצים לשרת, להמשיך ולשרת,
עד שיום אחד, יקרוץ לעברנו גורל אחר. הורה!
את המילים כתב קורט פרנץ. המנגינה באה מבוכנוואלד. מחנה הריכוז בו פרנץ היה שומר. בבקר שהגיעו יהודים חדשים הם היו צריכים ללמוד את המילים.



ראיון עם שטנגל/ מפקד המחנה
"מה נהגת לעשות בטוטנלאגר בשעה 6:00 בבוקר?"
שאלתי את שטאנגל
"זה היה סיור. נהגתי ללכת לכל מקום. ב - 7:00 הייתי
הולך לאכל ארוחת בוקר"
"מה נהגת לעשות לאחר ארוחת הבוקר?"
"בשעה 8:00 בערך נהגתי ללכת למשרדי".
"ובאיזו שעה היו מגיעים המשלוחים?"
"בערך באותה שעה, על פי רוב".
"האם לא היית נוכח כשהגיעו?"
"לא בהכרח. לפעמים הלכתי".
"בדרך כלל, כפי שאמרתי, נהגתי לעבוד במשרדי עד
שעה 11:00 בערך – הייתה לי עבודת ניירת רבה.
לאחר מכן ערכתי סיור שני שהתחיל בטוטנלאגר.
באותה שעה הם כבר התקדמו יפה בעבודתם".



הספרים
השעון מראה את השעה 8:00 ולפתע נשמעת צעקה: "הספרים!" קבוצת הספרים מונה עשרה אנשים:חמישה "ותיקים" וחמישה "חדשים". הממונה מסדר אותנו ושואל אם ברשותנו מספריים (כולנו הצטיידנו קודם לכן באביזר זה) ולאחר בדיקה הוא מוביל אותנו אל תאי הגזים, המעבירים חלחלה בגופנו. הוא מכניס אותנו לתא הראשון הפתוח אל המסדרון ואל החוץ. בחוץ זורחת שמש קיץ וקרניה חודרות אל התא. ובתא עצמו מותקנים ספסלים ארוכים לידם עשרות מזוודות. התמונה כזאת – הרוצח מצווה עלינו לתפוס את מקומותינו ומצווה עלינו לעבוד במהירות. לאחר חמש דקות חייבת התספורת להסתיים. עלינו להקפיד שהשערות לא תיפולנה על הריצפה ושהמזוודות תהיינה מלאות וארוזות יפה.



הפסקה
לפתע נפסק זרם הנשים. תאי הגז מלאים עד אפס מקום . הרוצח העומד ליד הדלת מודיע על הפסקה של מחצית השעה ומסתלק מהמקום. אתנו נשארו אחדים מהאוקראינים ומאנשי ה S.S. אני מסתכל סביבי וחושב: אללי לי, הרי זה גהינום ממש.



גוויות בבורות
בהגיענו לתחומו של המחנה האיום הזה אנו מתקבלים בצליפות פרגולים אכזריות הנוחתות עלינו ללא הרף. מריצים אותנו מיד לעבודה שתכליתה להעביר, להעביר באלונקות עפר מערימה אחת לערימה אחרת. ברגעים הראשונים חשכו עיני ולא ידעתי מה אני סוחב ולאן אני רץ. תוך כדי הריצה המבוהלת בין שתי הערימות מסתבר לי שאנו שופכים את העפר על ערימות של גופות מתים המוטלות בתוך בור עצום. הדבר כמעט ולא חדר להכרתנו, כי לא נתנו לנו לנוח ולו לשניה אחת. נאלצנו למלא את האלונקות במהירות רבה ולהעבירן לבור ולשפוך את העפר פנימה.



שטנגל מספר
"בשעת הבוקר ההיא הכל כבר הסתיים במחנה התחתון. באופן רגיל טפלו במשלוח במשך שעתיים עד שלוש שעות. בשעה 12:00 אכלתי ארוחת צהרים – בדרך כלל אכלנו בשר, תפוחי אדמה וירקות טריים. (עד מהרה התחלנו לגדל שם ירקות). אחרי הארוחה נחתי במשך כמחצית השעה. אחרי כן עוד סיור אחד ושוב עבודה במשרד".
בבורות : השעה היא 16:00 אחר הצהרים. מתוך 30 ההנרים שהגענו לכאן נשארו 6 בלבד.אחד אחר השני אולצו לפשוט בגדיהם, לרדת לבור המתים… וקיבלו כדור בראש. לא נשמעה אפילו אנחה אחת. בבור למטה עומדים שניים ומסדרים את הגוויות. לפתע מופיע רוצח חדש ומצווה עלינו להניח את האלונקות והוא מוביל אותנו לעבודה אחרת. עלינו לקחת אלונקות אחרות עשויות בצורת סולם ועליהן סימני דם רבים. שניים מאתנו לוקחים אלונקה ומובלים למבנה מרוחק. שם מונחות גוויות של אנשים בערימה שגובהה כקומת בניין. אלה גופות האנשים שהומתו בגזים.



הבור העצום והעמוק
ברוצי כמה וכמה פעמים נגלה לפני הבור העצום והעמוק:
"עומדים בתוכו כמה אסירים יהודים ומסדרים את הגוויות אחת לאחת. כך נמשכת העבודה. מדי פעם מתמלא הבור. אין להעלות על הדעת את האפשרות לנוח ולו לרגע קט. האחד חייב לרוץ אחר רעהו. אנו רצים הלוך ושוב. וכך חולפות השעות עד הערב, ולנו נדמה שהשעות המעטות הללו הן כנצח".



בסוף היום
השעה היא שש אחר הצהרים. אנו רצים כולנו עם האלונקות אל המחסן בו מאוחסנים גם אתי החפירה. את האביזרים האלה יש לסדר בקפידה, שאם לא כן נתכבד בצךיפות. בסופו של יום אנו מסתדרים במסדר נוכחות ולאחר הספירה ושמיעת המוסיקה אנו נדחפים אל הצריף המגודר בתיל דוקרני.



בערב
"מה נהגת לעשות בערבים?"
" לאחר ארוחת הערב ישבו האנשים ודיברו. בתחילה כשבאתי הם שתו במשך שעות ארוכות בחדר האוכל. אולם הפסקתי נוהג זה. לאחר מכן הם שתו בחדריהם." "ומה עשית אתה? האם היו לך שם חברים? מישהו שחשת כי יש לך דבר מה משותף אתו?"
"אף לא אחד. אף לא אחד שיכולתי ממש לדבר אתו. לא הכרתי אף אחד מהם".



אני נופל מרגלי ואיני יכול לזוז מהמקום. אני רובץ רגע קט ושומע קול הבא מן המטבח וקורא לנו לקבל את הקפה. אני לא מסוגל למוש ממקומי, מגרשים אותנו מהצריף ועלינו להסתדר שוב בחמישיות על יד המטבח. לאחר רגעים ספורים נפתח הצוהר וכל אחד מקבל פרוסת לחם וקצת מים עכורים הנקראים קפה. צמאוני מציק לי ואני גומע את הנוזל הזה ללא פירור לחם. אם כי רעבוני קשה מנשוא. סיימנו "ארוחתנו" ואנו חוזרים לצריף.



"האם נהגת לקרוא?"
"לא. לא יכולתי לקרוא שם. הייתי מוטרד מדי, החשמל היה כבה בשעה 10 - ולאחר מכן הכל היה שקט, מלבד כאשר המשלוחים היו גדולים עד כדי כך שהעבודה נמשכה גם בלילה….."



נקמה
ב – 10 בספטמבר 1942, ערב ראש השנה, הגיע משלוח יהודים מגיטו ורשה. בתוך משלוח זה הוצאה קבוצת גברים לעבודה באזור הקבלה, כפי שהיה נהוג במשלוחים הקודמים. באותו רגע קפץ מתוך השורות אדם ועם סכין שלופה רץ לעבר הגרמני מקס בילא ותקע סכין בגבו. האיש ביצע את המעשה ועמד בצד כמהסס. אחד המפקדים האוקראינים, צוגואבמן מאנצ'וק שראה את המתרחש רץ לעברו של האיש הדוקר ופיצח את ראשו באת שהיתה בידו…



בימים הראשונים שלאחר המקרה היו הגרמנים חשדניים ביותר: ציוו על יהודים שעברו בקרבתם להרים את ידיהם. בדקו אותם וחיפשו על גופם סכינים או נשק קר אחר.
בריחה: "ב – 30 בנובמבר 1942 בא חיסול אחרוני יהודי שידליץ… מתוך הרגשה שאולי אזדקק לכלי עבודה לקחתי עמי לכרבת צבת, משור, מקדחה ומכשירים אחרים נוספים… בתוך הקרון היתה צפיפות נוראה וקשה היה להתנועע בו. כאשר זזה הרכבת ניסיתי לפרוץ את הדלת בעזרת כלי העבודה שלי. תוך פרק זמן קצר הצלחתי והיא נפתחה. לא חיכיתי וקפצתי מהרכבת הדוהרת לתוך הלילה החשוך. כולי חבטות ושותת דם ומעולף למחצה שכבתי זמן מה ליד המסילה. ראיתי שגם אחדים קפצו מהקרונות. אך חלק מהם נתפס בידי איכרים שחיכו בצד המסילה וגרזנים בידיהם. ואלה שדדו ורצחו את הבורחים. לאחר שהתאוששתי במקצת התרחקתי בזחילה ממסילת הברזל…)



ניסיון להתנגד
"היו שם עדיין הרבה צעירים. אחדים מהם החלו לקרוא שלא להישמע לגרמנים ולא להתפשט. החלה מהומה גדולה. הגרמנים פתחו באש על ההמון. אנשי ה –S.S. ובראשם קורט פרנץ, הכו באכזריות בגברים, בנשים ובזקנים, ללא כל הבחנה. עמדנו מהצד והיינו עדים למתרחש.על הגגות היו גרמנים ואוקראינים וגם הם ירו לתוך ההמון. שמענו התפוצצויות. יהודי אחד זרק, כפי הנראה, רימון לעבר היורים וראינו כיצד פינו מהמגרש אוקראיני פצוע קשה…"



אסירים מתאבדים
שלטונות המחנה החליטו למנוע התאבדויות. לא נעם להם שיהודים יהיו שליטים על חייהם ועל מועד מותם, כי סמכות זו צריכה היתה להיות בלעדית בידי הגרמנים. בתחילת החורף היינו איפוא שני יהודים תורני לילה, שמתפקידם היה למנוע מהאסירים להתאבד. אנשים אלה שוחררו מכל התפקידים האחרים בשעות היום. לאחר הצבתם של השומרים בתחילת 1943, פחתו מקרי ההתאבדות. אולם גם לאחר מינוי השומרים נמצאו בכל זאת יהודים שהתאבדו ותורני הלילה נענשו בעונש מלקות וסולקו מתפקידם. ובמקרה אחד הם אף ניתלו.



ההחלטה על המרד
ביום א' 1 באוגוסט 1943, בשעות הערב המאוחרות התקיימה הישיבה האחרונה של הועד המארגן במחנה 1. בישיבה נקבע סופית שביום המחרת יפרוץ המרד.



המרד
"…וכך הגיעה השעה 15.45 פתאום שמענו יריה אחת שפלחה את הדומיה ומיד לאחר מכן התפוצצות של רימון במחנה הראשון, לא ידענו מה עלינו לעשות באותו רגע, שכן זה היה רבע שעה לפני פריצת המרד. פתאום נכנס אחד משואבי המים לצריף וצעק "מהפכה בברלין". זה היה הסימן. היתה מהומה, האנשים רצו מהצריפים, בתחילה לא ידענו מה לעשות מכיוון שמנהיגי המרד לא נראו בשטח.



מאותו הרגע איבד הוועד המארגן את השליטה על הנעשה. קבוצות הלוחמים פעלו כל אחד בנפרד. לוברניצקי וליכטבלאו הציתו את מיכל הדלק הגדול ועם התפוצצותו עלו באש כל המבנים הסמוכים לו. השניים חיבלו גם ברכב משוריין שנמצא במוסך. מגורי האסירים והמחסנים הוצתו אף הם וקבוצת העובדים באיסון תפוחי האדמה השליכה רימונים לעבר מגורי ה – S.S. התפוצצויות ויריות נשמעו מכל חלקי המחנה. המוני האסירים החלו בבריחה לכיוון הגדרות המזרחיות והדרומיות של המחנה. ממרומי מגדלי השמירה וממקומות אחרים פתחו השומרים האוראינים ואנשי ה – S.S. באש חלק מן המורדים שברשותם היה נשק השיבו אש לעברם.



מתוך כ – 850 האסירים שהיו ביום המרד במחנה, למעלה מ – 100 נתפסו חיים בתוך המחנה.



מספר גדול של מורדים נהרגו בתוך המחנה או בקרבת הגדרות. היינו, 350 – 400 איש שהצליחו לפרוץ מתוך המחנה, אולם רק כ – 200 איש הצליחו להינצל מכוחות המרדף הגדולים שהופעלו ביממה הראשונה שלאחר המרד. כמחצית מהם נתפסו בסריקות שערכו כוחות גרמנים ביערות ובכפרים ברדיוס של עשרות קילומטרים מהמחנה. חלקם נתפסו ונרצחו בידי איכרים מקומיים או נמסרו בידיהם לידי הנאצים. יש להניח, שלמעלה מ – 100 מהבורחים הצליחו להתרחק מאיזור טרבלינקה ולהתפזר במקומות השונים בפולין הכבושה ואף מעבר לגבולותיה.
את יום הניצחון על גרמניה הנאצית זכו לראות כ – 70 ממורדי טרבלינקה.



אחרי המלחמה
פנחס ממשיך לבדו, רוצה להגיע לעיר הולדתו צ'נסטוחוב, מתגעגע, מתרפק בחלומות על עירו המוכרת, האהובה, חלק מעולם העבר.
אך את מה שחיפש לא מצא. כל מה שהיה – לא היה קיים עוד. הלך לבית בו גר ומצא איי חורבות. לא נותר דבר מן הסביבה בה צמח. לא בית, לא אבן, לא עץ. בית הכנסת נהרס, בבית הספר בו לןמד למדו עתה בני פולנים, בתי הדודים, החברים, החנויות המוכרות – הכל נמחק. והעולם ממשיך בחייו הרגילים. הוא רואה אנשים יוצאים לעבודה, נשים קונות במכולת, אמהות מטיילות עם עגלות תינוקות, ילדים מקפצים ומשקים ברחוב כאילו לא אירע דבר בעולם. כאילו לא קיים במרחק 250 ק"מ משם בית מטבחיים, משרפות, בורות קבורה, אפר של אנשים, נשים וילדים קטנים.



"השואה בשבילי זה לא משהו רחוק, אני חי אותה יום ולילה. בימים האחרונים כמעט לא נרדמתי, המשפט מחזיר אלי הכל, מה לומר? בריאות זה לא מוסיף. אני גם נזכר במילות השיר ששרנו ביידיש במחנות המוות": "לא פה לא שם, רק טרבלינקה זה המקום היחיד שמי שבא לשם – נשאר שם"



התנגד
התנגד מי שהבריח ככר לחם.
התנגד מי שלימד בחשאי.
התנגד מי שכתב והפיץ עלון מחתרת שהזהיר וקרע אשליות.
התנגד מי שהגניב ספר תורה.
התנגד מי שזייף תעודות "אריות" שהעניקו חיים.
התנגד מי שהבריח נרדפים מארץ לארץ.
התנגד מי שכתב את הקורות וטמן בחול.
התנגד מי שהושיט עזרה לראוי לה ממנו.
התנגד מי שאמר מילים שקירבו את קיצו.
התנגד מי שקם בידיים ריקות על הורגיו.
התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות ומספר כלי נשק.
התנגד מי ששרד.
התנגד מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר, בהרים וביער.
התנגד מי שמרד בגיטאות, בין קירות נופלים.
התנגד מי שהתקומם במחנות המוות.
במרד הנואש ביותר שידע האדם המורד מעודו.



חיי התחילו מן הסוף / הלנה בירנבאום
חיי התחילו מן הסוף…
קודם הכרתי את המוות, האימה
ורק אחר – כך ההולדה.
גדלתי בתוך ההרס, בממלכת השנאה
ורק אחר – כך ראיתי בניה.
נשמתי חושך, שרפה, ניוון רגשות
זאת היתה אוירת ילדותי הרגילה.
ורק אחר – כך ראיתי פריחה.
על אהבה ידעתי תמיד
גם כשהיה יותר מנורא!
אפילו בגיהנום היא היתה. פגשתי בה.
חיי התחילו מן הסוף ורק אחר – כך
חזרו לתחילה. שבתי לתחיה.
זה לא היה סתם, לא היה סתם
מפני שהטוב – הוא לא פחות חזק מן הרע.
וגם בי יש הכוח לא להיכנע.
אני עובדה….



צבי בלוטמן שקפץ מקרון הרכבת שלקח את כל משפחתו לטרבלינקה כדי שישאר שריד יחיד בשביל לנקום, הצטרף למשלחת נוער לפולין
האוטובוס פונה ימינה ולנגד עיני שלט דרכים: "טרבלינקה".
ההתרגשות גוברת – מתח עולה ושוב שלט המראה: "טרבלינקה" – ימינה ו"ציחונוביץ" – שמאולה. פונים ימינה. פסי מסילת הרכבת מקבילים לכביש. אני יושב ליד החלון ולא מורי את מבטי מפסי המסילה. עוברים את הגשר ופתאום אני פולט צעקה: "הנה – המקום". הנוסעים באוטובוס נבהלו ושאלו: "מה קרה?" ואני עונה להם,"זה המקום שקפצתי מהרכבת…" 4 דקות הפרידו ביני ובין מחנה המוות טרבלינקה.



שנים רבות עברו מאז, אך הזמן שעבר לא השכיח את האירועים ואת החוויות שחוויתי בעת השואה, את כל משפחתי השארתי בקרון הרכבת החתום והם נלקחו ממני לעולם. הבטחתי להם "נקמה" ולצערי לא נקמתי בגרמנים ובעוזריהם נקמה פיזית, כי מצב בריאותי לא הירשה לי לנקום. אולם נקמתי בדרך אחרת. השתתפתי בהקמת מדינת ישראל – מקלטם של השרידים, שארית הפליטה, אודים מוצלים מאש. הייתי בן הדור האחרון לשיעבוד והראשון לגאולה – לגאולת העם והארץ ולהגשמת חלום הדורות במולדת.



הקמתי משפחה למופת, בני נישאו והעניקו לרעייתי ולי 5 נכדים נהדרים, המהווים תשתית איתנה לדורות הבאים, אין לי נקמה אחרת, זוהי נקמתי , משפחת בלוטמן שנחרץ גורלה לשבט, להיכחד מעל פני האדמה, שבה לחיים למשפחה בת חורין בארץ – ישראל. לו יכולתי להעביר למשפחתי ולבני ביתי, שנכחדו שם, את הקטע הזה, היו הם יודעים כי גם משאלתם האחרונה התגשמה.
צבי בלוטמן



סיכום
"היה שלט, שלט קטן מאוד, בתחנת הרכבת של טרבלינקה. אני לא יודע אם זאת היתה אותה התחנה או בדיוק לפניה. ליד המסילה שבה חיכינו היה שלט, מאוד קטן: טרבלינקה. מעולם לא שמעתי את השם טרבלינקה, כי איש לא הכיר את זה, זה לא היה מקום, לא עיר, אפילו לא כפר קטן." (עדותו של אברהם בומבה)



טרבלינקה – מחנה השמדה, אחד מהמחנות הפרימיטיבים, מתוך 6 מחנות השמדה בפולין 4 נחשבו לפרימיטיבים, מתוך ה – 4 שלושה שייכים למבצע ריינהרד: בלזץ, סוביבור, טרבלינקה, לפי סדר הקמתם. טרבלינקה, יחסית מחנה משוכלל מכל הפרימיטיבים ואף הקטלני ביותר.



טרבלינקה" 80 ק"מ , צפון מזרח מוארשה, נסיעה של שעה באוטובוס, שעתיים ברכבת, נמשכה יומיים. הגרמנים הניחו שככל שהנסיעה תהיה ארוכה יותר חלק מהנוסעים ימותו בדרך כי הרי ממילא הם באים למות.



הסביבה היא סביבה כפרית, הכל מסביב מכוסה יערות, מים, נחלים וביצות, לא ידועה. בין העצים בנו צריפים, המקום קרוב לוארשה ותפקידו עם הקמתו היה מיד לחסל את יהדות וארשה ופליטי גיטו וארשה.



חיסול פליטי גיטו וארשה החל ב – 22 ביולי 1942. כל איזור וארשה – ביאליסטוק מרושת ברכבות – רשת מסועפת של מסילות ברזל והגרמנים מנצלים את המשאבים המקומיים. האוכלוסיה דלילה, טרבלינקה מקום נסתר מהעין וקל מאוד להעלים אנשים, יהודים באו ונעלמו, אנשי המחתרות באו והסתובבו בשטח על - מנת לגלות מה קורה, לא כל כך ידעו מה קורה בפנים אבל ניסו לדמיין.



בניגוד לבירקנאו – אושוויץ ומאידנק, כאן באים לשטח ולא רואים דבר, לוקחים מפה ומנסים להבין מה היה כאן, מחיים את המקום, מדמיינים תוך כדי הליכה באתר או תוך כדי תאור וסיפור המקום.



בטרבלינקה חיו וגרו אנשי S.S. רוצחים מקצועיים השייכים ליחידה T – 4 שעסקו בגרמניה בהמתות חסד בשנים 1931 – 1941. כ – 30 עד 40 מהם מגיעים לטרבלינקה. כולם ארים, בעלי מקצוע, חיילים לכל דבר, אנשי S.S. באים , יוצאים לחופשות וכמובן לא מלכלכים את הידיים, כל אחד מהם אחראי על קבוצה או פרוייקט. כאן במחנה הקטן, במחנה המגורים חיים הרבה דמאניוקים – אוקראינים שבויי מלחמה של הצבא האדום. מרגע נפילתם בשבי הגרמני הם קיבלו יחס אכזרי וקשה מצד הגרמנים. במחנות שהנאצים בנו לשבויים האוקראינים, חלקם העדיפו מסיבות שינאה לקומוניסטים ומתוך רצון לאומני ואמונה שגרמניה תעניק לאוקראינה אוטונומיה, לשתף פעולה עם הגרמנים ולהיות חיילים סוג ב' של ה – S.S.



מסמך טרבניקי מעיד על כך כי היו מחנות אימונים והסבה מיקצועית של אסירים אוקראינים. היחידות האוקראיניות היו בעיקר יחידות שמירה, שמרו במגדלים ודאגו שמלאכת ההשמדה לא תעצר. וזה מה שהם עשו גם בטרבלינקה. בטרבלינקה היו בין 90 ל – 120 אוקראינים, תלוי בקצב ההשמדה, עיקר תפקידם היה לאייש את מגדלי השמירה אבל לאיוון דימאניוק - איוון האיום, היה גם תפקיד מרכזי במלאכת ההשמדה. היה אחראי על הפעלת תאי הגזים.



במחנה גרו גם יהודים ויהודיות חסונים שבינתיים קיבלו את חייהם כזמן שאול, אלה הם הזונדרקומנדו של טרבלינקה. מספרם היה כ – 600 עד 700 איש ואישה. התחלופה היתה מהירה, תנאי מגורים קשים מאוד, אנשים גרו בצפיפות בלתי נסבלת, אין בטרבלינקה רופאים, אדם חולה מקבל כדור בראש. כל מי שמתגלה כחולה מסיים את חייו.



פרנץ שטנגל שהיה מפקד סוביבור הגיע לטרבלינקה והפך את המקום לבית חרושת למוות. בחודשים הראשונים יוני – יולי – אוגוסט 1942 היה בטרבלינקה תוהו ובוהו – ממש "בית משוגעים", תופת אפילו בשביל הגרמנים. וירט מפקדה הראשון של טרבלינקה לא השתלט על התהליך המהיר של ההשמדה, גוויות היו מפוזרות בכל מקום, ממש תוהו ובוהו. הוא סולק והביאו לכאן את שטנגל, מפקד מעולה של ה – S.S. שרצה גם להצליח. שטנגל מסתובב בטרבלינקה עם סטופר, הוא שואף לשכלל את תהליך ההשמדה, לראות כמה שיותר מהר את כל גוויות היהודים נמצאות בבורות מרגע ירידתם מהרכבת ועד למותם בתאי הגזים.



היהודים שעבדו בקבוצות העבודה נקראו זונדרקומנדו. כל קבוצת עבודה מנתה כ – 20 עד 30 ואף 50 עד 150 תלוי במשימה שהוטלה על הקבוצה. הם בנו גדרות, עבדו בתנאים קשים מנשוא, ללא שינה ומזון משביע. באו במגע עם אנשים שהולכים למות ונאלצו לשתוק, אסור היה להם לדבר עם אלה המגיעים ברכבות, מרבית הבאים היו מפולין. הם פגשו חברים מהעיירה שלהם, מהעיר שלהם ובני משפחה והיה איסור מוחלט וחמור לדבר איתם, בגלל ההסוואה וההטעייה של הגרמנים. ואולי טוב היה שלא דיברו איתם כי מה זה היה עוזר להם. אולם למרות הטרור האכזרי נגד האסירים היו התקשרויות כי היה כאן מגע בין אנשים.



האיש קורט פרנץ שניקרא בפי היהודים "ללקין" – בובה, היה הגרוע מכולם במחנה, בחור בן 28, סדיסט, סגן מפקד המחנה, מתאגרף בעבר שלו לפני המלחמה, היה מתעלל ביהודים בסוף העבודה. בשעות הערב, בין חמש לשש, נהג לעשות מפקד נוכחות שנמשך ונמשך תוך כדי טירטור האנשים. א"כ כל מי שהיה לא בסדר במשך היום הובל למסדר המוות ובסופו של דבר הוצא להורג. הטרור היה מאיים ונמשך ללא הפסקה. אם אסיר עשה משהו לא בסדר הוא ידע שלא רק הוא ישלם את המחיר אלא גם חבריו.



התחזוקה של המחנה התבססה על אסירים בעלי מלאכה שהיו במחנה כאנשי תחזוקה, היו אנשים שיצאו ליערות לכרות עצים, אנשים שגידלו תפוחי אדמה כדי שיהיה מה לאכל, הצורפים קיבלו את שיני הזהב, התיכו אותם ושלחו את הזהב לגרמניה. טרבלינקה נראתה כמו מחנה צבאי יפה. שטנגל אהב סדר, דאג שחדר המשמר יהיה מסודר, מלונת הכלב נקייה, הכלב המציל נפשות בימי שלום נהג בטרבלינקה לשסע אנשים, לקרוע אברים מגופם של אנשים וילדים, שמו של הכלב היה ברי והוא היה אימת המחנה.



בנוסף לכך היו כל מיני תפקידים נוספים שיהודים עשו: הוצאת גוויות הנרצחים מתאי הגזים, שריפת גופות הנרצחים במתקני שריפה, חלקם עסקו בקבלת פניהם של הבאים למחנה תוך כדי שתיקה מוחלטת, מבלי לספר להם לקראת מה הם באים ומה מחכה להם. היו בינהם ספרים שחתכו את שער הנשים בטרם כניסתן לתאי הגזים.



ביבליוגרפיה
1. ארד יצחק, מבצע ריינהארד:בלזץ סוביבור טרבלינקה, תל אביב: עם עובד, תשמ"ח – 1987.
2. וולנברג שמואל, מרד בטרבלינקה, תל אביב: משרד הבטחון – לאור, תשמ"י – 1986.
3. לנצמן קלוד, שואה , ישראל: כנרת, 1986.
4. ישראל גוטמן – עורך ראשי, האציקלופדיה של השואה, :ירושלים:יד ושם, תל אביב: ספריית פועלים, תש"נ – 1990. כר' שלישי ע"ע טרבלינקה.
5. ארכיון יד ושם, ירושלים.
6. עדויות שנאמרו באולם בית המשפט בירושלים במשפטו של ג'ון איוואן דמניוק שנערך ב – 1988.
7. הסרט "הבריחה מסוביבור".