נלך לאורך אבני הבטון המסמלות את תוואי המסילה ונגיע לרציף - הרמפה, למקום שבו הייתה תחנת רכבת מדומה, צריף קבלה. נעצור ונביט לכיוון המחנה העליון, לכיוון האנדרטה הגדולה.
הרכבת מגיעה לרמפה, לרציף הקבלה. בשלב הראשון היהודים לא מבינים מה קורה, הם רואים צריפים מחסנים (לאחסון רכוש הנרצחים) אלה הם צריפים שלא נראים כמחסנים אלא כתחנת רכבת, יש שעון המראה את השעה, יש קופה לקניית כרטיסים, אדנית לנוי. משרד מנהל התחנה, לוחות זמנים של רכבת, חיצי הפניה, הודעות על מועד יציאתן של רכבות לכאן ולכאן, כל שצריך כדי שההונאה, הבלוף יהיה מושלם. יש גם שלט לקוראי גרמנית ופולנית המספר כי הגיעו למחנה מעבר, "אתם באים מהגטו, מהלכלוך, מהמגפות והמחלות ובטרם תיסעו למזרח אתם צריכים לעבור חיטוי ומקלחת." בנוסף לכך נתבקשו היהודים "לגשת לקופה, להפקיד בה את רכושם כולל חפצי ערך, יהלומים, דולרים, ולקבל קבלה על מנת שיוכלו לקבל בחזרה את רכושם כאשר יחזרו מהמקלחת ומהחיטוי לקראת הנסיעה מזרחה" (לכאורה).
המשלוחים היו מגיעים לעיתים קרובות בשעה 6:00 בבוקר לא הייתה שעה קבועה, משלוח אחד ב 6:00 בבוקר אחר כך עוד משלוח בצהריים, או עוד אחד מאוחר בערב. המשלוחים היו מגיעים למלקיניה ונכנסים לשלב של המתנה. אחר כך יצאו מתחנת הרכבת של מלקיניה לתחנת הרכבת של טרבלינקה. שם בתחנה האומללים חיכו, הם בכו, הם בקשו מים, הם גססו, לפעמים הם היו עירומים לגמרי בתוך הקרונות, לפעמים היו בקרון עד 170 איש.
המרחק בין שתי התחנות הוא 10 ק"מ בערך. טרבלינקה הייתה עיירה קטנה ובשל כך הייתה בה תחנת רכבת קטנה ולא נחשבת, בשל משלוחי היהודים עלתה חשיבותה. בכל משלוח היו 30 – 50 – עד 60 קרונות שחולקו לקבוצות של 15 – 20 קרונות שנסעו למחנה והוסעו אל הרמפה. שאר הקרונות נשארו בהמתנה, עמוסים בני אדם, בתחנת הרכבת בטרבלינקה. האשנבים היו מכוסים בתיל, כדי שאיש לא יוכל לצאת. ועל הגגות היו "כלבי צייד צמאי דם", האוקראינים או הלטבים. כדי שהכול ילך מהר, נשמעו הקריאות: "צאו , צאו, מהר, מהר, מהר,!" תוך שעתיים חוסלה רכבת שלימה, תוך שעתיים הכול נגמר... ועם המוות שעתיים וחצי עד שלוש שעות. קשה להעריך בדיוק.
