במחנה גרו גם יהודים ויהודיות חסונים שחיו על זמן שאול,
אלה היו הזונדרקומנדו של טרבלינקה. הם חיו באזור סגור ומסוגר שנקרא גטו. מספרם היה כ – 600 עד 700 איש ואישה. התחלופה הייתה מהירה. תנאי מגורים איומים וקשים, אנשים גרו בצפיפות נוראית, לא היו רופאים, מי שחלה נורה למוות בראשו. מי שנתגלה כחולה סיים בעצם את חייו. היהודים שעבדו בקבוצות עבודה נקראו קומנדוס, קבוצות עבודה אלה מנו כ – 20 עד 30 ואף 50 עד 150. הם בנו את הגדרות, עבדו בתנאים קשים ואיומים ללא שינה ומזון משביע, הם באו במגע עם ההולכים למות ונאלצו לשתוק, אסור היה להם לדבר עם אלה המגיעים ברכבות, הם פגשו חברים מהעיירה שלהם, מהעיר שלהם ובני משפחה וחל עליהם איסור מוחלט וחמור לדבר איתם בשל ההסוואה וההטעיה של הגרמנים. תחזוקת המחנה התבססה על בעלי מלאכה שחיו במחנה כאנשי תחזוקה: סניטרים ריססו נגד חיידקים, חלק מהם יצאו ליערות לכרות עצים, אחרים גידלו תפוחי אדמה על מנת שיהיה מה לאכול, הצורפים טיפלו בשיני הזהב ושלחו את הזהב לגרמניה. המחנה ניראה כמו מחנה צבאי מטופח.היום איזור המגורים מכוסה יער.
