לפני שנתחיל את הסיור ב"מחנה הטירה" נבקר בכנסייה רק בשביל לחוש ולדמיין את מה שהיה כאן. כל הנכנס בשערי הכנסייה מתקשה להאמין שאכן מקום תפילה זה שימש כתחנת ביניים לנרצחים. הגרמנים הביאו את היהודים לכנסייה בחלמנו, כאשר הטירה הייתה עדיין מלאה ביהודים הממתינים לגורלם המר. הגרמנים הקפידו – במשך כל זמן קיומו של אתר הרצח בחלמנו ששני משלוחים לא ייפגשו במקום פנים אל פנים, לכן השתמשו בכנסייה כאתר כליאה זמני. הם הביאו את היהודים לכנסייה וכלאו אותם במשך שלושה ימים, בצפיפות איומה, עד כדי כך שלא היה מקום לשבת, אישה אחת ילדה תינוק במצב עמידה, היולדת והתינוק מתו, בגלל חוסר אוויר לנשימה. רבים מהאסירים נעשו אלימים, שברו חלונות וניסו להימלט, נתפסו ועונו למוות. מינואר 1942, כל יהודי לודג' שגורשו, והובאו לחלמנו, הומתו. את כולם פקד אותו גורל מר – המוות. הקורבנות הוטעו,
לא נאמר להם לאן הם נלקחים ומדוע. הגרמנים הפיצו שמועה שבחלמנו מוקמת קהילה יהודית לכל יהודי פולין, הם השתמשו באמצעי הטעיה עד לרגעים האחרונים של הנרצחים, הם רצו לחסוך במהומות, היעילות והדייקנות הגרמנית דרשו סדר. ידיעת האמת המרה עלולה הייתה להביא להתנגדות הקרבנות, לכן הלעיטו את היהודים בשמועות שקר. כך למשל הפיצו שמועה שהיהודים ישוכנו בחלמנו ומשם יילקחו בקבוצות לעבודה, אולם כולם נרצחו ונקברו ביער.
בנוסף לכך שימשה הכנסייה גם כמקום אכסון של חפצי הנרצחים. בכנסיה נמצאו כתובות של יהודים: "נקמו את נקמתנו", " אנו 700 איש ואישה בערך, אנו נוסעים מכאן ללייפציג, הקבוצה נוסעת כבר היום – מי יודע לאן? יש לנו מחשבות טובות – 12 ביולי".
