בית הכנסת בלסקו

בלסקו היו כמה בתי כנסת בהם בתי כנסת של חסידויות צאנז וסדיגורה אך כולם חרבו למעט בית הכנסת הגדול המבוצר שברחוב מוניישקי Moniuszki שליד השוק. בית הכנסת המבצרי שנבנה ב 1617 בסגנון רינסאנס פולני הוא אחד היפים בפולין ובאירופה כולה, בית הכנסת שרד ושופץ בשנות ה-60 ומשמש היום כגלריה לאומנות מטעם Bieszczady House of Culture . בפינה הדרום מערבית מימין לכניסה הוקם מגדל שבמרתפו תא קטן אשר שימש בעבר הרחוק כבית סוהר לאסירים יהודיים של הקהילה בתוקף סמכות שנתן לה ועד 4 ארצות ובהסכמת השלטון המקומי. במבואת הכניסה מימין מוצגים לוחות זיכרון ועליהם רשימות של קרבנות הכיבוש הנאצי. הכיתוב בפולנית מכיל בדרך כלל את שם ראש המשפחה אשתו בציון ילדיו. 

המבנה גדול ומרשים. האולם המרכזי הוא בן 3 קומות ויותר. הקירות נבנו שכבה על גבי שכבה מאבני קרקעית הנהר הסמוך מלבנים. הקירות החיצוניים עוצבו בעוצמה ובצניעות. הגג מכוסה ברעפים, בראש הקיר המערבי והמזרחי קישוטים ואגרטלי אבן. בחזית הבניין בחלקו העליון עוצבו לוחות הברית. מתחתן חלון עגול שמתחתיו הכתובת : מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים. דלתות הפלדה נוצרו במאה ה 19.

הבימה הוקמה בקיר המזרחי, חלקים ממנה נגנבו בערך בשנת 1947 ואפשר לראותם בבית שב Plac Konstytucji 3 Maja שהיה פעם מקדש ארמני שם הם משמשים כחלקים קונסטרוקטיביים במרפסת. חלקים נוספים מהבימה אפשר למצוא בבית שב ul. Unii Brzeskiej בצומת הרחובות ul. Berka Joselewicza ו ul. Moniuszki.

שקע בקיר בין 2 חצאי עמודים עגולים וכותרת כדוגמת בית הכנסת בלבוב שימש כמשכן לארון הקודש. לצידו עמוד התפילה ונר התמיד. כיום סגור השקע הריק בדלתות עץ.

בצמוד לקיר המערבי מעל לאולם הכניסה נמצאת עזרת הנשים ממנו דרך אשנבים מסורגים נשמעת התפילה מאולם בית הכנסת. כיום משמש עזרת הנשים כמחסן המוזיאון.

פנים בית הכנסת, הריהוט, חפצי הקודש ורוב הקישוטים לא נשתמרו. דלתות הכניסה עשויות ברזל יצוק. ציפוי הקירות הפנימיים עשוי כשתי חגורות קישוט מטויחות וביניהן צורת חלונות אטומים אופייניים לאותה עת.

מבנה בית הכנסת לא חומם ולכן התקיימו בו תפילות כל השבוע רק בקייץ, בחורף התקיימו בו תפילות ערב ובוקר בערבי שבת וחג בלבד, שאר התפילות התקיימו ב 2 חדרים קטנים בכניסה.

לאחר כמה מאות שנים שלוות נפגע בית הכנסת באופן רציני על ידי הגרמנים ושוקם חלקית לאחר המלחמה בשנים 1960-1963 כדי לשמש מוזיאון לאמנות ותערוכה היסטורית של לסקו.

בנוסף לבית הכנסת ובית המדרש הישן ניבנו במאה ה - 19 בית מדרש נוסף וכן קלויזים של חסידי צאנז וריז'ין. ליד בית הכנסת היה בית כנסת זוטא שבו התפללו הקצבים. הקהילה קיימה הקדש בן 4 חדרים, בדייריו טיפלה חברת ביקור חולים. התקיימו גם חברת תיקון ספרים, חברת תלמוד תורה וחברת חומש לפשוטי העם ובסוף המאה ה-19 נוסדה אגודת בעלי מלאכה "יד חרוצים".

קישורים

בית הכנסת בלסקו Synagoga w Lesku ויקיפדיה באנגלית

בית הכנסת בלסקו WOJEWÓDZTWO PODKARPACKIE - LESKO בפולנית

בית הכנסת בטיקוצ'ין

כשניכנס לטיקוצ'ין מכיוון Jeżewo, המראה הראשון שיתגלה לעינינו, הוא מבנה בית הכנסת המאציל מיופיו על כל הרובע היהודי Kaczorowo בטיקוצ'ין של אז. בית הכנסת נבנה בשנת 1642, במקומו של בית כנסת קודם שהיה עשוי עץ ונשרף. ההמשכיות הנה ההוכחה לעברה העשיר של הקהילה היהודית במקום שבמאות ה – 17 וה – 18 , נחשבה בפולין המלכותית, לקהילה היהודית החשובה ביותר בפולין אחרי קהילת יהודי קרקוב. קהילת יהודי טיקוצ'ין הוכחדה בשואת יהודי אירופה ע'י הנאצים בקיץ 1941, ע'י ירי בבורות ביער לופוחובה הסמוך לעיירה אך שרידי הקהילה הפיזיים ורוחה, נותרו בעיירה. בית הכנסת, הוא מרכיב בסיסי בנופה של העיר. גגו הוא גג טיפוסי מתקופת הרנסאנס כשבמאה – 18, נוסף לו ממד ברוקי עם הוספת שני השיפועים לגג - זה סגנון נדיר מאוד בפולין. השילוב של הקירות העבים מהתקופה הרנסאנסית המאוחרת והגג מטיפוס קרקוב – הנו דוגמא ייחודית, בכל האדריכלות האירופית. בית הכנסת הגדול (1642) שוקם בשנת 1974-8. אולם התפילה, מוקף משלושת צדדו במפלס אחד שבו גם עזרת הנשים וגם מסדרון ששימש ל'חדר'

המסדרון, הוא הפולוש -שימש גם להתכנסות בית המשפט של הקהילה ולאסיפות הקהל.המגדל – שימש לבית הכלא של הקהילה והוא שנותן לכל המבנה, איכויות של מבצר. בתוך חלקו העליון של המגדל ישנה היום תצוגה של בית הרב.בתקופת החיים היהודים בטיקוצ'ין, בית הרב היה בסמוך לבית הכנסת ויש אומרים שבתקופות מסויימות, בית הרב שכן בתוך המגדל.

מבחינה ארכיטקטונית מודל אולם התפילה הוא מטיפוס חלוקה ל - 9 חלקים: עמודי הבימה והקשתות בתקרה, מחלקות את האולם ל - 9 חלקים נפרדים ושווים כשהבימה תופסת את השטח בחלק המרכזי. מפלס רצפת אולם התפילה, נמוך ממפלס עזרת הנשים וזה נותן ביטוי ומשמעות לפסוק: "ממעמקים קראתיך יה". הבימה, ממוקמת במרכז בין ארבעה עמודים ומעליה תקרת חופה. בנוסף להיותה המקום להנחת וקריאת ספרי התורה, הבימה משמשת גם כמקום לנשיאת דרשות. במרכזה ישנו השולחן להנחת וקריאת ספרי התורה וכיסא. ארון הקודש, ממוקם בקיר המזרחי לכיוון ירושלים. בתקופה שבה בית הכנסת היה מעץ, ארון הקודש היה עשוי מחלל בקיר שנסגר בדלת וכוסה בפרוכת. ארון הקודש קישוטי מאוד ומבנהו: בסיס וממנו יוצאים בשני צדדיו שני עמודים יוניים המהווים את המסגרת לחלל הארון. בראשו כתובת מקושטת בעברית [תפילת החלום הכתובה על הקיר מימין לכניסה לאולם התפילה]. בגיל 13 ומעלה לאחר שמלאו לבנים בר מצווה, הם התפללו עם הגברים בתוך אולם התפילה. הבנים הצעירים מגיל 13, התפללו עם אימותיהם בעזרת הנשים. בית הכנסת שימש כמקום תפילה, כמרכז יהודי ומרכז חברתי. כיום משמש בית הכנסת, כמוזיאון ליודאיקה. 

בגלריה בקומה ב' השוכנת בחלל עזרת הנשים, מוצג כיום דגם של העיירה ובו יכול הצופה לראות ממעוף הציפור את הקשר הויזואלי והמתח הדק בין בית הכנסת הנראה בחזית התמונה מצד ימין והמתמזג עם בתי העיירה לבין הכנסיה בחלקה האחורי של התמונה, המתנשאת מעל הן בגודלה ובצורתה והן בצבעיה.

בכל שנה, מגיעים לביקור כעשרת אלפים מבקרים יהודים מישראל ומכל העולם ולגביהם, בית הכנסת נשאר בית כנסת ולא מוזיאון. במאה ה – 18, נבנה במגרש בחזית בית הכנסת ומצדו המזרחי, שוק עם דוכנים ובו התרכז המסחר. כיום נשארו רק בסיסיהם [במגרש לאורך הצד השמאלי של הבניין מאחורי קיר ארון הקודש].

בית הכנסת הקטן

בשנת 1797, נשרף בדליקה ונהרס חלק מן הרובע היהודי כולל בתי הדירות הישנים שברחוב פילדסוסקי ורחוב Kaczorowska. הבתים הקיימים כיום ברחובות אלה, נבנו בסוף המאה ה – 18 ובראשית המאה ה – 19.

בתקופה זו נבנה גם בית הכנסת הקטן ברחוב Kozia, שמילא ששימש גם כבית מדרש ובית ספר. המבנה הזה נהרס בשואה ושוחזר והיום הוא חלק מן המוזיאון.

מידע שימושי

כתובת: Kozia 2

טלפון: 718-16-26

בית הכנסת שמואל בביאליסטוק

בית הכנסת שמואל (רחוב Branickiego 3)

בית הכנסת נבנה בשנת 1901 והוא נקרא על שמו של הרב שמואל מוהליבר, רב של קהילת ביאליסטוק בין השנים 1898-1883. בבית הכנסת התפללה קבוצת האינטליגנציה של הקהילה היהודית. בית הכנסת ניזוק במהלך מלחמת העולם השנייה ושוקם עם סיומה.

הרב שמואל מוהליבר

הרב שמואל מוהליבר נולד בליטא בעיירה גלובוקה שליד וילנה בשנת 1824. הוא למד בישיבת וולוז'ין, שם הוסמך לרבנות. בין השנים 1882-1881 היה מראשי תנועת "חיבת ציון". ב-1884 השתתף בועידת קטוביץ ושימש כנשיא הכבוד של הועידה.

הרב מוהליבר תמך ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והעריך מאוד את ספרו "מדינת היהודים". בשנת 1893 עמדו "חובבי ציון" בפני משבר. כמה מפעולותיהם בארץ ישראל נכשלו מנהיג התנועה, ד"ר פינסקר, נפטר וקמה לתנועה התנגדות בקרב משכילים וחרדים כאחד. הרב מוהליבר יזם אסיפה מיוחדת, במהלכה הוקם מרכז חדש, בראשותו, אשר מתפקידו היה לעסוק בהסברה והפצת רעיונות התנועה. מרכז זה נקרא "מרכז רוחני" או בקיצור מזרח"י. מרכז זה קדם לתנועת המזרחי, שהוקמה מאוחר יותר על ידי הרב ריינס.

הרב שמואל מוהליבר היה רב של קהילות שונות בליטא ופולין, החשובות בהן: סובלאק, ראדום וביאליסטוק.

הרב מוהליבר הגיע לביאליסטוק בשנת 1883 ושימש כרב הקהילה. בזכות מאמציו קיבלה הקהילה שטח להקים את בית הקברות ברחוב Wschodnia. על אף מעורבותו של הרב בחיים הפוליטים והתרבותיים הוא לא זנח את אורח חייו האורתודוכסי. הרב מוהליבר נפטר ונקבר בביאליסטוק בשנת 1898. לאחר פטירתו הקימה קהילת ביאליסטוק אוהל על קברו, אשר נותץ בתקופת המלחמה.

בג' כסלו תשנ"ב הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בבית העלמין במזכרת בתיה ועל קברו הוקם אוהל בדומה, לזה שהיה בביאליסטוק. הרב מוהליבר היה האיש, ששכנע את הברון רוטשילד לפעול למען הישוב בארץ ישראל. התוצאה המיידית הייתה קמת המושבה עקרון, שלימים שונה שמה למזכרת בתיה על שם אימו של הברון רוטשילד.

בית הכנסת הגדול בביאליסטוק

בית הכנסת הגדול (רחוב Suraska)

בית הכנסת הגדול היה בליבו של הרובע היהודי העתיק של ביאליסטוק (Shulhof). בנייתו של בית הכנסת החלה ב-1909 והסתיימה בשנת 1913. אדריכל בית הכנסת היה שלמה יעקב רבינוביץ. בבית הכנסת התפללו גברים ונשים יחד, כשהגברים יושבים באולם המרכזי של בית הכנסת והנשים בשלושה אגפים, שהקיפו את אולם התפילה המרכזי. בבית הכנסת הייתה מקהלה ועוגב והיו מתפללים בו בימי שבת, בחגים ובחגים פולניים לאומיים. באירועים לאומיים השתתפו בתפילה מנהל המחוז וראש העיר. בסיום התפילה שרו את "התקווה" ואת ההמנון הפולני. הרב האחרון של בית הכנסת היה ד"ר גדליה רוזנמן, עליו הטילו הגרמנים,  מאוחר יותר, להקים את היודנראט.

ב-27 ביוני 1941 נכנסו שתי פלוגות גרמניות של גדוד 309, שכיתרו את כיכר העיר ובית הכנסת. יהודים רוכזו בכיכר העיר, אחדים נורו והאחרים, כ-800 נפש, הוכנסו לבית הכנסת, שהועלה באש. על אירוע שריפת בית הכנסת הגדול כותב המורה להיסטוריה ד"ר שמעון דתנר (היה מורה להיסטוריה בגימנסיה העברית): 

"בית הכנסת בער כמה ימים. עובדה ראויה לציון קרתה אצל יהודי ביאליסטוק באותו "יום שישי השחור". השרת הפולני של בית הכנסת (שמו לא ידוע) ניצל התרשלות רגעית של הגרמנים, פתח אשנב בקיר האחורי ודרכו נמלטו כעשרים יהודים, ביניהם ניצל גם פסח פריינט, הגיס של ליטבינסקה הנ"ל. פריינט נספה כמה ימים אחרי כן בין הרוגי "יום החמישי". בלהבות של בית הכנסת הגדול נספו, בין היתר, ד"ר קראצובסקי המוכר לכל, הרוקח פולאק הצולע, שחקן השח המעולה זאבלודובסקי והבדחן הפופולארי אלטר שטיינברג. היבול של יום השישי השחור- כ-2000 הרוגים, שכונת השולהוף שרופה ואיתה הרחובות חאזאנוביץ, שקולנה, צ'מנה, גלוחה, סטולארסקה, זאמויסקה, סופראשיסקה, מיודובה, שלדז'ובה, בז'וזובה, ורסאלסקה, סוחה, אורדינצקה. רחוב ליגיונובה, שוק הדגים וכיכר קושצ'ושקו ניזוקו מאד." 

באוגוסט 1995 נחנכה אנדרטה במקום בו עמד בית הכנסת, האנדרטה כוללת שריד ממתכת מאחת מהכיפות שעיטרו את גג בית הכנסת וקיר ועליו הכיתוב בפולנית, אנגלית ועברית:

"בית קדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש.

  2000 יהודים נשרפו בו חיים ע"י הצוררים הנאצים 27.6.1941"  

בית הכנסת פיאסקובר בביאליסטוק

בית הכנסת Piaskower   (רחוב Piekna 3)

שמו של בית הכנסת על שם הרובע הסמוך Piaski. בית הכנסת נבנה בשנת 1890. בית הכנסת נפגע בזמן המלחמה ושוקם באופן חלקי עם סיומה. בשנות החמישים שימש המבנה כבית קולנוע, תיאטרון ומרכז קהילתי. עד לשנות ה-70 שימש המבנה כמקום מפגש לארגוני תרבות יהודיים בפולין. מאז שיקומו הסופי בשנת 1995 משמש חלק מהמבנה את ארגון חובבי האספרנטו. במקום מתקיימים קורסים לאספרנטו.

בית הכנסת ציטרון בביאליסטוק

בית הכנסת Cytron  (רחוב Warynskiego 24a)

בית הכנסת נבנה בשנת 1936 על ידי תעשיין טכסטיל יהודי, מעשירי ביאליסטוק, בשם Cytron. בית הכנסת היה מפואר. חלקו הפנימי היה מצופה בעץ ועליו עיטורים וסמלים יהודיים. עד שנות ה-60 המאוחרות שימש המבנה כמרכז קהילתי של הקהילה היהודית. בשנות ה-70 עבר המבנה שיפוץ וכיום הוא משמש כגלריה לאומנות. 

בית מדרש וביתה של משפחת שיכט

פיוטרקובסקה 114/116 Piotrkowska

בית המדרש אשר הוקם בשנת 1899 בתוך מבנה של משחטת עופות לשעבר שופץ לאחרונה.

פיוטרקובסקה 128 Piotrkowska – בית שיכט Schicht's House

אחד מן הבתים המועטים שהיו מיוצגים בכתבי עת ארכיטקטוניים של סוף המאה, היה בית עירוני – ביתה של משפחת שיכט Schicht אשר נבנה בשנת 1903 ועוצב בידי גוסטב לנדאו – גוטנטגר Gustaw Landau Gutenteger ובבית זה היה הסטודיו שלו. תוכנית הבית ותמונתו פורסמו בשנת 1906 בעיתון הוורשאי PrzeglądTechniczny . חזית הבניין מעוצבת במוטיבים של צמחים וצורות גיאומטריות בסגנון ארט נובו והוא אופייני בשימוש בכיסויי טיח.

בתי כנסת בלודז'

 

בסוף המאה ה-18 השתנה באחת מעמדה של לודז', שהייתה למעשה כפר נידח ומוזנח בן כ-500 שנה. לודז' הופקעה מידי הכנסייה והייתה לעיירה שאופייה השתנה במשך זמן קצר יחסית של כ 30 שנה עד שהוכרזה רשמית על ידי השלטון בשנת 1820 למרכז של אזור תעשיה. תוך כדי התהוותו של תהליך זה נוסדה גם הקהילה היהודית בלודז', ב-1810, וזו מנתה 11 משפחות בלבד.

פעולתו הראשונה של "ועד הקהילה" הייתה בנית בית כנסת מעץ, ולשם כך קנתה הקהילה מגרש ברחוב וולברסקה 8, על גבול "השוק הישן".

בשנת 1822 מנתה הקהילה 55 משפחות. הקהילה היהודית התרחבה, אך היהודים נאלצו, על פי "חוק הגטו היהודי " שנחקק בשנת 1825, להתגורר באזור מוגדר ב"עיר הישנה" ("אלטעשטאט"). למרות זאת תנופת ההתפתחות התעשייתית של העיר הביאה לכדי כך שיהודים רבים שהיגרו אליה, ובעיקר סוחרים ותעשיינים, התגוררו גם בפרבריה החדשים. ביוני 1862 התבטלו רשמית תחומי הגטו, אך עדיין היה המרכז – "העיר הישנה" מאוכלס רובו ככולו ביהודים ואילו בפרברי העיר היו היהודים למיעוט בקרב האוכלוסייה הפולנית והגרמנית.

View מדריך פולין - לודז' in a larger map

ה"העיר הישנה" החלה להתפתח דרומה לאזור כיכר החירות, רחוב נובמייסקה ובהמשך לרחוב פיוטרקובסקה וסביבתו ואזור חדש זה היה ל"ניישטאט", העיר החדשה. במקביל להתרחבותה של הקהילה רבו בה "בתי תפילה" מהם הקשורים לגילדות מקצועיות, מהם הקשורים להתאגדויות חברתיות-פוליטיות וכמובן "שטיבלעך" של חסידים.

תיאור שריפת בתי כנסת כפי שמתאר יצחק כצנלסון בפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג"
(פרק ח' - בית אחד הוא לחרבה ולשמה בתים י"ב, י"ג) –
יב.
אף כי הכדור – רק ברגלו פגע ; ומה עכשיו ? "פירחו מכאן, להסתלק מיד !"
את הרב, את הזקן, מבית הכנסת השמש הוליך, אם כי ברגלו צלע.
והרב – בבית האל יכול לרוץ שם, לבימה סביב, אולם עתה בעמל יצעד,
ומוליכהו השמש לאט מתחת לצליפות-השוט הבוערות...הכה! הסאה עוד לא מלאה!
יג.
היא לא מלאה... אך בעוד הרב בצידו של השמש הביתה מתנהל,
שורו! מיתמר עשן עד לשמים ולהבות בוקעות מן העשן: היכן בוער ומה?
זה בית-הכנסת נאכל! בוער ארון-הקודש: ספרי תורה באש, ערים בישראל !
הרב הופך פניו, עוצרהו השמש! אבוי, כי הסאה... הסאה מלאה כבר עד תומה!

קישורים
חילולם והריסתם של בתי הכנסת הגדולים בלודז'

Łódzkie synagogi על בתי כנסת בלודז', בפולנית

בית הכנסת "רייכער"

בית הכנסת "רייכער" – רחוב מהפכת 1905 מס' 28 לודז'

בית הכנסת "רייכער" שנחנך בשנת 1900, תוכנן אף הוא ע"י האדריכל גוסטב לנדא גוטנטגר. בית הכנסת נבנה בתוך חצר פנימית (השניה) ברחוב מהפכת 1905 (לשעבר רחוב פולודניבה) מס' 18.

זהו בית הכנסת היחידי ששרד ולא נפגע ע"י הנאצים, ייתכן בשל העובדה שלא היה ממוקם בחזית אלא כאמור בחצר פנימית וכן בשל העובדה ששימש באותו זמן כמחסן מלח.

בשנת 1987 ניזוק המבנה כתוצאה משריפה שארעה בו והוא שופץ בשנת 1989 במימון קרן לאודר.

ניתן לבקר בבית הכנסת בתאום הקהילה היהודית ברחוב פומורסקה 18.

בית הכנסת 'עזרת ישראל'

בית הכנסת "עזרת ישראל" - רחוב וולצ'אנסקה 6 לודז'

בית הכנסת, שכונה גם "וולינער שול", נבנה ע"י חברי עמותה שעסקה בעזרה הדדית בשם "עזרת ישראל". המגרש נרכש על ידי קבוצת סוחרים יהודיים "ליטאיים" מליטא ומרוסיה הלבנה. המתכנן היה האדריכל גוסטב לנדא גוטנטגר ובנייתו הושלמה בשנת 1904. התורמים החשובים לבניית בית הכנסת היו אלכסנדר פוזננסקי, אברהם רוסק ומשפחת בלין.

בית הכנסת הועלה באש ע"י הנאצים בליל 10-11 נובמבר 1939. לפני שרפתו אילצו הגרמנים את הרב סגל להתעטף בטלית ותפילין ולחלל את ספרי התורה בידיו. שרידי קירות בית הכנסת פונו בחודש מרץ 1940

בית הכנסת במתחם הקהילה היהודית

בית הכנסת ברחוב פומורסקה 18 - לודז הוא בית כנסת חדש והוא נמצא בקומה השניה בבית הקהילה. מתפללים בו בשבת, בחגים ובאמצע השבוע חברי הקהילה היהודית הגדלה מיום ליום ואורחים הנוטים ללון ב'לינת אורחים' הוא המלון שהוקם במתחם הקהילה היהודית.

בית הכנסת 'וילקר שול'

בית-הכנסת "וילקער שול" – רחוב זכודניה 56 (70) לודז'

בית הכנסת "וילקער שול" הוקם בשנת 1875 ברחוב זכודניה 56 (כיום מס' 70) והיה בו גם בית-מדרש והוא הכיל אוצר גדול של ספרים. בית המדרש היה מקום תורה חשוב ביותר בעיר והיו זמנים שלמדו בו 24 שעות ביממה. לשם כך התקיימו "משמרות" מיוחדות שהיו מתחלפות, כדי שבית-המדרש לא יישאר אף רגע ללא תורה.

הרב אליהו-חיים מייזל, רבה הדגול והאהוד של לודז' במשך כ-40 שנה, היה מיוזמי הקמתו של בית-הכנסת "וילקער", והוא גם קבע בו את מקום תפילתו.

כאשר נכנסו הגרמנים ללודז' ציוו על ועד הקהילה למסור להם את המפתחות של כל בתי-הקודש. בראשית נובמבר 1939 קראו לראשי הקהילה והחזירו להם את המפתחות של בית-הכנסת "ווילקר", פקדו לנקות ולסדר את בית-הכנסת ולערוך בו תפילה בהשתתפות חזן, משוררים, בעל קריאה ובעל תוקע. ראשי הקהילה נדרשו לקרוא ליהודים לבוא ולהשתתף בתפילה מיוחדת.

היה זה יום שלישי, בית-הכנסת היה מלא מתפללים, עטופי טליתות ותפילין בראשם ובזרועותיהם. קצינים גרמנים רבים באו וצילמו את כל מהלך התפילה והנציחו אותה בסרט קולנוע. החזן וינוגראד שר בלוית המקהלה מזמורים ותפילות של ראש השנה ויום- הכיפורים. אחר כך ניתנה פקודה להוציא את ספר התורה ולקרוא בו. המעמד צולם כולו ע"י הגרמנים. קודם שהתחיל לקרוא בתורה הכריז בעל הקריאה: "היום יום שלישי!". כדי שמי שיצפה בסרט יבין שהיהודים אולצו לכך, שהרי ביום שלישי אין קוראים בתורה.

מחזה דומה התרחש בבית-המטבחים. בו אולצו השוחטים חבושי-כיפה וחגורי-אבנט, לשחוט בהמות אחדות, לברך, לאמץ עין, להתנועע, לבדוק ריאות ולהסיר סירכות – והכל צולם בסרט.

שלושה ימים לאחר הצתת בתי-הקודש, נדפסה כתבה ב"ברלינר טאגבלאט": 'הואיל והיהודים הרסו את האנדרטה של קושצ'יושקו, לוחם מלחמת השחרור הפולנית – נקמו בהם הפולנים והציתו את שני בתי הכנסת הגדולים ביותר'. במחצית השניה של 1940 שרפו את הריהוט הפנימי של בית-הכנסת "ווילקער". ולאחר מכן פרקו את שנותר מבית הכנסת. את האוצר הענקי של ספרים, ביניהם אלפים יקרי-מציאות, שרפו, ואת ספרי התורה הוליכו למקום בלתי ידוע.

לא נותר כל שריד מבניין בית הכנסת.

בית הכנסת אלטשטוט

בית-הכנסת העתיק ביותר בלודז' היה ה"אלטשטאטישע שול", שנבנה מעץ כבר בשנת 1810 ברחוב וולברסקה 8. לאחר שנשרף נבנה במקומו, בשנים 1860-1863, בית-כנסת מאבן שהוקם ברחוב וולברסקה 20.

מתכנן בית הכנסת היה האדריכל קרול מרצ'ינג ועבודת הבניה בוצעה ע"י אומנים ובעלי מלאכה איטלקיים, שהובאו במיוחד לשם כך ללודז'. בין השנים 1897-1900 שופץ בית הכנסת על פי תוכניתו של האדריכל, בן העיר לודז', אדולף זליגסון. 10 אלפים רובל תרם התעשיין ישראל קלמן פוזננסקי לקישוטים החיצוניים של בית הכנסת.
בית כנסת זה היה גבוה ומרשים ביותר והיו בו שני יציעים לעזרת הנשים, ובסך הכל היו בבית הכנסת 1,500 מקומות ישיבה. מיד לאחר הקמתו התמוטט אחד היציעים בליל "כל נדרי" וגרם למספר רב של קורבנות, נשים וגברים. לפיכך גזרו, שנשים לא תבואנה לבית הכנסת בליל "כל נדרי".

שנה לפני פרוץ המלחמה הותקנה בו הסקה מרכזית והוא שופץ מחדש.

36 ספרי תורה היו בבית הכנסת ומספר רב של תשמישי קדושה, הרבה מהם עתיקים מעשי אמנות. כל החגיגות הרשמיות של הקהילה התקיימו בבית כנסת זה. בטכסים ממלכתיים וחגיגות רשמיות אחרות השתתפו גנרלים ומושל המחוז של לודז'.
בליל 15-16 נובמבר 1939 הוצת בית הכנסת ע"י הנאצים, על ספרי התורה והריהוט הפנימי, ונשרף כליל. לא נשאר בלתי אם הכותל המערבי, שנהרס באפריל 1940.

במקום בו עמד בית הכנסת הוצבה לפני כ-10 שנים , ע"י עירית לודז', אנדרטה בדמותו של משה מחזיק בידיו את לוחות הברית. היזמה להצבת האנדרטה ומימונה היתה של ארגון יוצאי לודז' בארה"ב.

בית הכנסת ' אוהל יעקב'

בית הכנסת "אוהל יעקב" – רחוב גדנסקה 18
בית כנסת "אוהל יעקב" היה בית כנסת קטן שנבנה בשנת 1898. בית הכנסת עמד ברחוב גדנסקה 18 (אז היה שם הרחוב דלוגה). גם את בית הכנסת הזה תכנן האדריכל גוסטב לנדא גוטנטגר. מייסדי ומתפללי בית הכנסת היו כמאה סוחרים ותעשיינים, אך במהלך מלחמת העולם הראשונה, על רקע השפעתה הגוברת של התנועה הציונית, היה בית הכנסת מזוהה יותר מכל עם אופיו הציוני וממנו פעל "הארגון הציוני בלודז'".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בלודז' כ-20 בתי תפילה שהיו קשורים לאגודות הציוניות המגוונות שהיו בלודז'. ביניהם היו שני בתי הכנסת של תנועת "המזרחי" "שערי מזרח" ברחוב זכודניה 63 ו"בית אברהם" ברחוב פיוטרקובסקה 18.
גם בית הכנסת "אוהל יעקב" הועלה באש יחד עם בתי הכנסת האחרים בנובמבר 1939.

רחוב שירוקה Szeroka street

הקהילה היהודית התפתחה בקז'ימיז' סביב כיכר רחבה – שירוקה, ומסביבה התפתחה התיישבות יהודית של יהודים שגורשו מצ'כיה בסוף המאה ה 14, נפגעי פוגרומים ומגורשים מקרקוב במאה ה 15. במקום כבר עמד ביה"כ ה'אלטה שול' ובית קברות קטן והבניה התפתחה מן הכיכר והחוצה.
הקהילה היהודית התרחבה, ופרנסיה ערכו הסכם עם העירייה להרחבת שטח העיר היהודית ותיחומה בחומת אבן ולרובע זה תוכננו שלושה שערים:
השער הראשי בסמוך לבית מס' 36 ברח' Józefa דהיום. שער שני בסמוך לחומת ביה"כ העתיק ה'אלטה שול' ושער שלישי בקיר בית הקברות, הפונה לרח' Jakuba.
עם חלוף הזמן, נערך הסכם הרחבה נוסף עם העירייה ובראשית המאה ה 17, הורחבו גבולות הרובע היהודי עד לרחובות קרקובסקה Krakowska ושירוקה ,Szeroka והרובע תוחם בחומות אבן שהקיפו את הרחובות (של ימינו) בצפון מזרח מיודובה Miodova , סטרובישלנה Starowiślna ודאיבור Dajwór במערב, רחובות סיאווה Ciała ובוז'גו Bożego ובדרום, רחובות וואווז'ינצה הקדוש Sw.Wawrzynca ויוזפה Jósefa.
גלי המהגרים מבוהמייה, מורבייה, איטליה, ספרד ופורטוגל, יצרו פסיפס יהודי מיוחד ובתחילה התפצלה הקהילה לנסחיה השונים, אולם בהמשך אימץ המיעוט האשכנזי שסמכותו הרוחנית האשכנזית במאה ה-16 טרם עוצבה, את הנוסח של הרוב הספרדי העשיר והדומיננטי. הרמ"א האשכנזי לדוגמא, התקין 'מפה' לשולחן ערוך הספרדי.
במחצית השניה של המאה ה 16, מנתה הקהילה היהודית כ-2000 נפש וכעבור מאה שנה, הוכפל מספרה עד ל 5000 נפש. עיסוקם של היהודים במסחר, הביא לשליטתם על כלכלת העיר. החיים הציבוריים התנהלו ע"י פרנסי ה'קהל', הסמכות הרוחנית הייתה בידי הרב שמונה מעת לעת, והחינוך התמקד בחדרי התורה ובישיבות. מדי פעם פרצה אנטישמיות כלכלית בהשפעת סוחרי קרקוב, שלא השלימו עם המסחר היהודי בעיר שעסק בעיקר במוצרי מזון, הלבשה, הנעלה, מאור, יין, נייר ומתכות קלות מתוצרת מקומית או מיבוא. המריבות בין היהודים לנוצרים, התמקדו ברמת מחירי הסחורות. הסוחרים היהודים לא היו כפופים לחוקי הגילדות הנוצריות, ולכן הורידו מחירים וסחורותיהם היו מבוקשות יותר. הם קיימו קשרי מסחר וכלכלה ערניים עם פראג, שלזייה, לייפציג, פרנקפורט, גדנסק, בודפשט ווינה, שלטו בחוקי המסחר והמכס המסובכים, והתמחו בשערי המטבע השונים שהיו נהוגים במערב אירופה ובנסיכויות השונות.

Old cemetery בית העלמין הישן

בחלקה העליון של כיכר שירוקה, היה בית העלמין היהודי הראשון בקז'ימיז' אשר נוסד עם הגעת היהודים בסוף המאה ה 14 ופעל עד מחצית המאה ה 16 והתפרצות המגיפה השחורה. ישנה אגדה ידועה מאגדות קרקוב המספרת כיצד פתחה האדמה במקום זה את פיה ובלעה חוגגי חתונה ביום ו' לאחר כניסת השבת. זו קרקע חרסיתית וכנראה שבעומק האדמה ישנם בולענים הגורמים לפעולת הקרקע ולמקור האגדה. שטח בית העלמין מגודר ולאחר השואה, הוקמה בחזיתו אנדרטה לזכר קהילת יהודי קרקוב אשר נספתה בשואה.

מקווה Mikve Bath house

שירוקה 6 Szerokaבכל קהילה יהודית ישנו מקווה טוהרה וכך גם בקז'ימיז'. המקווה נבנה בשנת 1567 ושופץ ועוצב מחדש במאה ה – 19. בתקופת השלטון הנאצי, המקווה רכוש הקהילה היהודית הוחרם כמו רכוש אחר.
במרתף הבניין ישנם שרידים של המקווה.
לאחר המלחמה עם התחדשות קהילה יהודית בקרקוב, דרשו נציגיה כי המקווה יוחזר לבעלותה ומשלא נענתה פנתה לערכאות. אולם בית המשפט בקרקוב לא התרשם והרכוש לא הוחזר. רק משנציגי הקהילה הוכיחו בבית המשפט שהבניין נקרא מקווה לאורך הדורות, ושמו מבטא את השימוש שנעשה בו כמקום טבילה על פי ההלכה היהודית, השתכנע בית המשפט והנכס הוחזר לקהילה היהודית.
כיום שוכן בבניין בית קפה ומסעדה Klezmer Hois.

Remu Synagogue בית הכנסת הרמ"א

בשנת שי"ג 1553 בנה ר' ישראל, אבי הרמ"א, בית כנסת לזכר אשתו שנפטרה. תחילה היה בית הכנסת בנוי מעץ ובדליקה שנפלה בעיר ואכלה חלק מן הרובע היהודי נשרף גם בית הכנסת הזה. אז הקים ר' ישראל במקומו 1557 בית כנסת חדש מאבן והוא שימש גם אכסניה לישיבת בנו. בית כנסת זה ידוע בשם "בית כנסת של הרמ"א". ברובע היהודי היה קיים עד אז בניין של בית כנסת שנבנה כמאתיים שנה לפניו ולכן נקרא בית כנסת של הרמ"א בכל המסמכים ותעודות הקהילה בכינוי "החדש" כדי להבדיל בין הישן.

ביכנ'ס ובית עלמין של הרמ'א:
פתוח: א-ו 9-16

סגור לתיירים בשבתות ובמועדים.

עלות: 5 זלוטי.

בית העלמין הישן של הרמ'א Remuh old cemetery

שירוקה 40 Szeroka
בשנים 1551-52, פרצה בקז'ימיז' מגיפה שהפילה חללים רבים וביניהם כמה ממשפחתו של הרמ'א. בית העלמין העתיק שבתוך כיכר שירוקה התמלא ולא נותרו בו יותר מקומות קבורה ובעקבות כך, הוקם בית עלמין בצמוד לביה"כ של הרמ"א ושם נקברה גם משפחתו.
בית העלמין פעל עד 1800 ורבים מבין אישיה הבולטים של הקהילה היהודית בקרקוב נקברו בו וביניהם:
יצחק לנדאו רבה של קרקוב 1754-1768 עד מותו ב 1768.
מרדכי מרגליות – ראש ישיבת קרקוב למבוגרים 1591-1617 עד מותו ב 1617.
גולדה בת של ר' שלום שכנא מלובלין אשתו הראשונה של ר' משה איסרליש הרמ'א. נפטרה במגיפה 1552.
גיטל בת משה אורבך מרגנסבורג סבתו של הרמ'א, נפטרה במגיפה 1552.
מרים בלה הורוביץ אחותו של הרמ'א, נפ' 1617.
ישראל בן יוסף אביו של הרמ'א שהיה בנקאי וסוחר, נפ' 1568.
משה איסרליש הרמ'א,.1520-1572.
יצחק ZW Bogatym סוחר ובנקאי BRAT של הרמ'א ראש הקהילה היהודית, נפ' 1585.
יוסף בן גרשון גיסו של הרמ'א וראש ישיבת קרקוב, נפ' 1591.
שלום שכנא הכהן בכיר במועצת יהודי קרקוב, נפ' 1688.
יצחק יעקובוביץ' -ר' יצחק יעקלס בכיר במועצת יהודי קרקוב, סוחר ובנקאי ומי שהקים את
ביכנ'ס יצחק , נפ' 1653.
דבורה בתו של ר' נתן שפירא, נפ' 1642.
ר' נתן שפירא (1583-1633) קבליסט מחבר "מגלה עמוקות".
רוז'ה בתו של משה יעקובוביץ' אשת ר' נתן שפירא, נפ' 1642.
דרזל בתו של הרמ'א ואשתו של ר' שמחה בונם מייזלס, נפ' לפני 1560.
מלכה אמו של הרמ'א, נפטרה במגיפה 1552.
מרדכי סבא zw זינגר קבליסט וראש ישיבת קרקוב בשנת 1572, נפ' 1576.
אליעזר אשכנזי (1512-1585) בן אליהו, רב בקהיר במצרים, בפמגוסטה בקפריסין, ובפוזנן בפולין, אחר כך התיישב בקרקוב מחבר "מעשה אדוני".
משה חריף ראש ישיבת Jozef Kaca, נפ' 1553.
יצחק שפירא בן דוד רבה של קז'ימייז' וקרקוב, נפ' 1582.
יהודה לייב קלישר נשיא הקהילה היהודית בקרקוב (1727-1744), נפ' לאחר 1744.
יהודה לייב ר'ממ (רבנו מגיד מיצנה), נפ' 1639.
חיה בת רבי אשר אלט שול מפראג אשת לייב חלפניצה, נפ' 1608.
מצבה לשלושה שמתו על קידוש השם ( 1637)
יום טוב ליפמן הלר – 'תוספות יום טוב' (1579-1654) רב בווינה ובפראג, ובערים קטנות בפולין, רב ראשי בקרקוב וראש הישיבה.
חיה בתו של ר' נחמן מלבוב אשתו של הסוחר והבנקאי הקרקובאי משה יצחקוביץ', נפ' 1629.
יצחק הלוי בן מרדכי רב הקהילה היהודית בקרקוב (1776-99).
שמואל בר משולם רופאם של מלכי פולין זיגיסמונד הראשון "הזקן" (1506 – 1548) וזיגיסמונד השני אוגוסטוס (1548 – 1572), נפ' 1552.
יהושע השל רב וראש קהילת יהודי קרקוב (1654-1663).
יהושע בן יוסף (1590-1648) ראש ישיבת קרקוב מחבר "מגיני שלמה".
יואל סירקיס (1561-1640) רב קהילת קרוקב (1618-1640) כינויו הב'ח מחבר "בית חדש".

מנהג היה בקרב יהודים מקהילות רבות לעלות לקברו של הרמ'א ביום השנה למותו בל'ג בעומר.
בתקופת השואה, נהרס בית העלמין ושוקם בשנים 1949-1960.
ישנן כמה אגדות ידועות הקשורות באישים הקבורים בבית העלמין וביניהן על האיש שרצה להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות":
משנפטר ונקבר הקבליסט הנודע, נתן נטע שפירא ראש ישיבת קרקוב הידוע כ"מגלה עמוקות", החליטו יהודי קרקוב כי מפאת קדושתו, לא יקבר לידו איש ולכן השטח הגדול סביב קברו, נשאר ריק. כעבור כ 100 שנה למותו, הופיע באחד הלילות בקרקוב אדם בעל מראה דל ועני והקיש על דלתו של נשיא קהילת יהודי קרקוב.
משהורשה להיכנס, פתח את תרמילו, הוציא כמה מטבעות כסף, שם אותן על השולחן ואמר: "הנה 100 זהובים תמורת חלקה ליד קברו של ה'מגלה עמוקות' ".
נשיא קהילת יהודי קרקוב שהתעורר משנתו קצת מטושטש, שפשף את עיניו בתימהון וחשב שהזר עושה ממנו צחוק.
"מדוע לכל הרוחות רוצה הקבצן הזה להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות"?" חשב לעצמו והגיע למסקנה, שיש לו עסק עם משוגע, אבל החליט לקחת את הכסף ולהחזיר אותו לאיש המוזר, לאחר שישוחח עמו על הנושא. הוא לקח את הכסף וחזר למיטתו.
למחרת בבוקר, קרה דבר מוזר שהפריע למהלכו התקין של היום: אדם זר נפטר באמצע התפילה ונשיא הקהילה זיהה אותו, כקבצן שנתן לו את ה100 זהובים באמצע הלילה. "מה לעשות?" חשב בינו לבינו ולא הצליח להחליט אם לקבור אותו ליד ה"מגלה עמוקות", או לא.
ראשית, כיצד יגלה לחברי הקהילה שמכר את השטח היקר בבית העלמין עבור 100 זהובים בלבד? ושנית, האיש מת ואין עדים לשיחתם. הקבצן נקבר בפינת בית העלמין ומאה הזהובים ניתנו לצדקה.
באותו הלילה, הופיע הקבצן בחלומו של נשיא הקהילה ואמר לו: "קניתי את החלקה ליד קברו של ה"מגלה עמוקות" ואתה קברת אותי בקצה בית העלמין במקום אחר? אם לא תקבור אותי במקום המגיע לי, אתבע אותך בפני בית דין של מעלה ". נשיא הקהילה התעורר משנתו וחשב: "חלום זה חלום, אינני צריך לעשות מאום".
החלום חזר על עצמו בלילה הבא, ובלילה השלישי והקבצן אמר לו: "אינני מתבדח, לפניך שתי אפשרויות: או שאתה קובר אותי במקום שאליו אני שייך או שאתה מצטרף אלי לעולם האמת". נשיא הקהילה התעורר בבהלה, רץ להתייעץ עם רבה הראשי של קרקוב שהיה קבליסט ידוע וסיפר לו את הסיפור.
"אתה שגית בכך שמכרת לו את החלקה עבר 100 זהובים בלבד אולם משעשית זאת, החלקה שלו" אמר הרב לנשיא הקהילה.
"מה לעשות?" שאל "הקבצן הזה יהרוג אותי ויתבע אותי בפני בית דין של מעלה אם לא אקבור אותו ליד ה'מגלה עמוקות', אולם אם כן אקבור אותו שם כל אחד ישאל אותי: "למה אתה קובר אותו ליד ה"מגלה עמוקות" ולמה לא אותי? אני מוכן לשלם הרבה יותר עבור חלקת קבר זו".
"אם כך, יש לך פתרון אחד בלבד" אמר הרב. "כאשר יופיע הלילה הקבצן בחלומך, אמור לו שעדיין אינך מוכן להופיע בפני בית דין של מעלה אבל אתה רוצה ליישב את העניין כאן בפני בית הדין הרבני של מטה. בקש ממנו להופיע מחר בעשר בבוקר, בבית המדרש בפני בית הדין הרבני".
למחרת בבוקר, התכנס בית הדין הרבני של קרקוב. הרב הראשי לקח טלית ושם אותה על כסא שהיה מיועד לנשמתו של הקבצן וקרא לנשמה שטענה, כי רכשה את החלקה ליד קברו של ה"מגלה עמוקות", שתתייצב למשפט.
נשיא הקהילה טען במשפט, שזה אבסורד לבקש להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות" תמורת 100 זהובים בלבד.
בית הדין הרבני של קרקוב חשב וחשב והחליט: "איננו יכולים לומר אם קדושתו של הקבצן מספיקה ע'מ להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות" אולם דבר אחד ברור לנו: אם הוא ראוי לכבוד הזה, הוא אינו זקוק לעזרתנו בכדי לנוח שם".
למחרת בבוקר, נמצא קברו של הקבצן ריק וליד קברו של ה"מגלה עמוקות", הופיעה תלולית עפר תחוח. מאחר ואיש לא ידע את שמו של הקבצן, הקימו מצבה על קברו וכתבו:כאן קבור צדיק אלמוני.

ביכנ'ס ובית עלמין של הרמ'א:

פתוח: א-ו 9-16
סגור לתיירים בשבתות ובמועדים.
עלות: 5 זלוטי.

בית כנסת פופר Popper ( Bocian) synagogue

שירוקה 16 Szeroka
בית כנסת פרטי שהוקם בשנת 1620 בכיכר שירוקה ע'י וולף (בוציאן ) פופר יבואן בדים, מלח אשלגן, בעל מספר חנויות בעיר, בנקאי מעשירי קרקוב. פופר הגיע לקרקוב ממחוז קילצה ונשא לאישה את צירל'ה, בת למשפחה מבוססת ומכובדת בעיר, משפחת לנדאו.
בית הכנסת כונה 'הקטן' וכלל במקורו: אולם תפילה לא גבוה, עזרת נשים בקומת הקרקע וחדר נוסף.

בשנות ה 20 של המאה העשרים נפתח פתח מעזרת הנשים שבקומת הקרקע כלפי רחוב דאיוור Dajwór מתוך כוונה לקבוע שם דלת מפוארת מזוגגת אשר במרכזה יתנוסס מגן דוד. עיצובו של בית הכנסת היה עשיר מאוד והתבטא בריהוט ובקישוט.
עם הזמן עשירי העיר שהתפללו בבית הכנסת ירדו מנכסיהם והאגודה שלקחה בעלות על בית הכנסת לא דאגה לו באופן מיוחד. מכאן הלך והידרדר, אוצרותיו יקרי הערך נמכרו, וילונותיו, דלתות ארון הקודש שהיו מיוחדות ועשירות במיוחד.
דלת ארון הקודש בבית הכנסת עשויה עץ אלון ועליה גילופי אריה, נשר, צבי ונמר בסצנה מתוך הפסוק ממסכת אבות ( ה' , כ"ג ) " הוי עז מנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי ..... " הדלת נמצאת היום במוזיאון וולפסון שבהיכל שלמה בירושלים.
בתקופת השלטון הנאצי, הושמדה ופוזרה כל תכולתו ובית הכנסת חדל לשמש לייעודו.
בעזרת הנשים התגוררו במשך כמה שנים יהודים שהגיעו בתום המלחמה מברית המועצות ורק בשנת 1965 20 שנה לאחר המלחמה, שוקם המבנה בהסכמת הקהילה היהודית וכיום משמש כמרכז תרבות לנוער.
על וולף פופר:
ביתו של פופר היה בחלקה הצפוני של רחבת שירוקה.
הצלחתם של היהודים כמו פופר במסחר, גרמה לשכניהם להעליל עליהם עלילות דם ולהאשימם בחוסר יושר במסחר. באותה עת היו בפולין שלושה לאומים: פולנים, גרמנים ויהודים והתחרות ביניהם במסחר, הייתה גם תחרות כללית. "ועד ארבע ארצות" הזהיר אז את פופר ואמר לו שהגיעו אליו שמועות על זיופים במסחר, חוסר הגינות ויושר מצדו וזה התבטא במכתב הפלסתר שכתב פרופסור סבסטיאן מישינסקי בספרו "האספקלריה של מלכות פולין" אשר יצא בקרקוב בשנת 1618:
"... הסיבה לדלדולה של קרקוב אינה נעוצה אלא היהודים, שפגעו בזכות האיחסון הישנה שהייתה לעיר הבירה, עקפו אותה ושלחו סחורות שונות למקומות אחרים וע"י כך מעלים מאד את מחירם... ואין לך כמעט סחורה, למן היקרה ועד הזולה, שהיהודים אינם עושים בה מסחר בעיר זו...
בקראקא נמצא בין השאר היהודי בוצ'יאן Bocian, זה שבבעלותו שבע חנויות וזאת בנוסף לשאר העסקים ובנוסף למה שהוא משיט לגדנסק, ובנוסף לסוכנים משלו שהוא מחזיק כמעט בכל פולין. הוא סוחר בשיעור שלוש מאות או ארבע מאות אלף זהובים, שכן אין לך סחורה שאינו סוחר בה..."

בשנת 1621, שנה לאחר שבנה את בית הכנסת נפטרה אשתו צירל'ה וכעבור ארבע שנים בשנת 1625, נפטר גם הוא. יום לפני מותו, ערך וולף פופר צוואה בנוכחות סגן ראש העיר קז'מיז', וחבר מועצת העיר ובצוואתו מנה את רכושו שכלל בתים, מגרשים, אריגי בד, מלח אשלגן, שקי כסף ותיבה מלאה כסף וזהב. לאחר מותו טענו רבים כי הם נושיו והוא חייב להם כספים וביניהם גם המלך.

בית הכנסת 'על הגבעה' 'On the hill' synagogue

שירוקה 22 Szeroka
בית המדרש נוסד במאה ה – 17 ע'י משה יעקובוביץ' יקלעס עבור חתנו הקבליסט הנודע ר' נתן נטע שפירא מחבר של 'מגלה עמוקות', ושימש כמקום לימוד ותפילה. עם התפתחות החסידות במאה ה – 18, הגיעו לעיתים חסידים להתפלל בו וגורשו, כי רוח החסידות הייתה זרה למקום לאורך כל שנות קיומו.
עם השנים השתנה המקום ושמו הוחלף ל'על הגבעה' – 'אויפן בערגל' ביידיש, משום מיקומו בקומה השנייה של הבניין. לכאן הגיעו מתפללים מכל שכבות האוכלוסייה: בעלי מלאכה וחנוונים, סוחרים עשירים, למדנים, בעלי מקצועות חופשיים וחוגי האינטליגנציה, ציונים ורחוקים מהציונות. מזוקנים ומגולחי פנים.
באולם התפילה השתלשלו מן התקרה מנורות נחושת גדולות ומשחירות ולאורך קירות האולם היו מדפי ספרים ועליהם מונחים אלפי ספרים.
שולחנות ארוכים עמדו לאורך האולם בקו הממשיך את ארון הקודש. נכבדי קהילת המתפללים ישבו בסמוך לכותל המזרח.
בשולחן שמשמאל לארון הקודש, ישבו יהודים מזוקנים, לבושי קפוטות וחבושי שטריימלים ובשולחן שעמד לימין ארון הקודש, ישבו מגולחי הפנים, לובשי חליפות שחורות וחובשי מגבעות צלינדרים או מגבעות אבטיח.
באירועים גדולים כאשר היה צפוף בבית הכנסת, המבוגרים ישבו ליד השולחנות והצעירים עמדו לידם.
בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, היו ציונים מבין המתפללים שנסעו לארץ ישראל לרכוש קרקעות ומשחזרו, נשארו בשבת לשבת לאחר התפילה וספרו מנפלאותיה של ארץ ישראל ומההתרחשויות בה. בית המדרש לא שרד והיום עומד שם בנק.

בית הכנסת הישן "אלטה שול" Old synagogue

שירוקה 24 Szeroka
בית הכנסת ה'אלטה שול' – הישן הוקם במחצית השנייה של המאה ה – 14, ע'י פליטים יהודים ששרדו את הפוגרום בפראג וברחו לקרקוב. הם רצו לבנות בית כנסת בדמות בית הכנסת שלהם בפראג ה'אלט נוי שול' וכך עשו. המקום שימש גם כמבצר ליהודים בעתות מצוקה ופרעות.
בית הכנסת 'הישן' הוא העתיק ביותר מבין בתי הכנסת בפולין ושימש כבית הכנסת הראשי של קהילת יהודי קרקוב. הרב הראשי של קרקוב התפלל ב'אלטשול', ברוב חגי ישראל.
במאה ה 16, עבר בית הכנסת שיפוץ וחידוש בסגנון רנסאנס בעיצובו של האדריכל האיטלקי מתיאו גוצ'י Mateusz Gucci.
קהילת המתפללים באה מכל שכבות האוכלוסייה.
בהיסטוריה רבת הדורות של ה'אלטשול' , נוצרו מנהגים רבים חריגים שלא נמצאו במקומות אחרים. למשל, לפני תפילת ערבית התנצלו שמשי בית הכנסת בפני הנשמות שנשארו בתוכו לאחר שעות בין הערביים על שהם מפריעים את מנוחתן.
כמה אגדות קשורות לבית הכנסת הישן ואחת מהן מספרת כי המלך קז'ימייז' הגדול, הציע ששתיים מחרבותיו שהיו מקושטות בראשי נשר, יותכו לפמוטים ויוצבו ב'אלטשול'.
היהודים קבלו את המתנה, העריכו אותה מאוד והציגו את הפמוטים בבית הכנסת למרות הציווי התנכ'י "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
חג שמחת תורה נחגג בדרך מיוחדת ב'אלטשול'. ביום זה, נערכה תהלוכת מתפללים כשבראשה צועד הרב הראשי מתחת לחופת אפיריון ואחריו צועדים המתפללים נושאי לפידים. כאשר התהלוכה נכנסה לבית הכנסת, כל השירה נפסקה והונצחה טרגדיה שהתרחשה בבית הכנסת בשמחת תורה שנים רבות קודם לכן.
בהקפות שמחת תורה, מקיפים המתפללים בכל בתי הכנסת את הבימה שבע פעמים כשהם נושאים את מגילת התורה, רוקדים ושרים.
ב'אלטשול' מנהג זה שונה. לאחר ההקפה הרביעית, כל המתפללים הופכים את הספסלים, וושבים עליהם הפוכים כמו בתשעה באב, ואומרים סליחות של אבלות.
לאחר סיום אמירת סליחות, ממשיכות ההקפות הרגילות של החג.
האגדה מספרת שבשמחת תורה במאה ה – 17 , הייתה פלישה לעיר היהודית תוך כדי ההקפות והשמחה בשמחת תורה. בשעת ההקפה הרביעית, הפולשים חדרו לבית הכנסת, הרגו ופצעו יהודים שחלקם הצליחו להחביא את ספרי התורה ולברוח.
כדי להנציח אירוע זה, מופרעות ההקפות בשמחת תורה ב'אלטשול' לאחר ההקפה הרביעית, המתפללים הופכים את הספסלים, יושבים ואומרים סליחות.
בתקופת השלטון הנאצי ומעבר יהודי קרקוב לגטו בפודגוז'ה במרץ 1941, הוחרם בית הכנסת והפך למחסן מדים של חיל האוויר הגרמני. חלק גדול מאוצרות בית הכנסת נשדד וקמרון האולם המרכזי הוסר, אולם חלק אוצרות בית הכנסת הוברח, הוחבא ושרד.
בין החזנים הידועים בבית הכנסת הישן בין שתי מלחמות עולם היה גולדנברג בעל קול בריטון עמוק וחם אשר הצטיין בתפילה מלאת פאתוס ורגש. בחגים ובמועדים ליוותה את תפילתו מקהלה בת 10 זמרים.
באולם הגדול של ה'אלטה שול', התפללו רק בשבתות וחגים ובכל יום התפללו בחדרים הצדדיים. שמש בית הכנסת היה פנחס לייזר שגר ברחוב יוזפה 40 ולאחר מותו, החליף אותו כשמש בנו שייע.
בשבתות שבהן אומרים פרקי אבות, למדו בקומה השנייה של 'אלטה שול' ובארוחת סעודה שלישית או כו שאומרים ביידיש שָלֶשידס, שתו יין ומאט, שהוא יין דבש המבוסס על דבש ואחוז נמוך של אלכוהול.
בית הכנסת שוחזר בשנים 1956-1959 לפי תוכניות שהוכנו בסדנא לשימור עתיקות בקרקוב. היום משמש בית הכנסת כחלק מן המוזיאון ההיסטורי של העיר קרקוב ובוא אגף לתולדות היהודים ותרבותם.

פתוח כל ימות השבוע:
ג - א 10-17
ב 10-14
עלות: 7 זלוטי.